אדם משנה כתובת 

מובא בפני עובד המואשם בכך ששינה את מקום מגוריו בתעודת הזהות למקום מרוחק, על מנת לקבל החזר גבוה יותר על הוצאות הנסיעה שלו מביתו למקום העבודה.

על פניה, עברה חמורה.

לפחות עד שמגיעים לעובדות:

מסתבר שהעובד, בשל צורך לפקח על הבנין אותו הוא בונה למגוריו, לן פעמיים עד שלוש פעמים בשבוע באותו מקום מרוחק, וממנו הוא מגיע לעבודה. אין מחלוקת על עובדה זו.

בחוקים הרלוונטיים לדין המשמעתי, אין הגדרה של "מגורים". ברור שההגנה תחגוג על כך, אבל ההגיון הפשוט מאפשר שההגדרה התקפה בחוקים האחרים – תהיה תקפה גם כאן. משפחתו הרי נשארת בדירתם הנוכחית.

לו היה החוק הרלוונטי מדבר על "מרכז חייו", ולא "מגוריו" – היה הספק האחרון נעלם.

אלא שאז עולה האמרכל להעיד מטעם התביעה על דבר השינוי והצגת תעודת הזיהוי המתוקנת בפניו. התובע, הצופה את שאלות ההגנה, שואל את העד אם הנאשם פנה אליו בשאלה כיצד לקבל תשלום עבור נסיעותיו ממקום לינתו הזמני, והאם הציע לו האמרכל לשנות את הכתובת בתעודת הזהות.

העד משיב כי אינו זוכר. 

החקירה הנגדית מתפרסת לכל כיוון. הסניגור מנסה תחילה להוכיח כי כל הסיפור התעורר עקב סכסוך בין הנאשם לגורמים אחרים – אשר גרם ל"הלשנה" זו. אני רחוק מלהתרגש. השאלה מדוע או כיצד נתגלתה העברה אינה רלוונטית בעיני. אבל אז חוזר הסניגור ושואל אותו אם אכן יעץ לנאשם לשנות את כתובת מגוריו בתעודת הזהות, כפתרון לקבלת החזר נסיעות גם ממקום מגוריו הזמני.

"כן", מודה האמרכל.

מה לעשות, האמרכל אינו שקרן. האמירה בחקירה הראשית "לא זוכר" – ינקה ממנו את כל אנרגית השקר שהיתה בו.

התמונה ברורה עתה, העובד מגיע לעבודה בחלק מן הזמן ממקום מרוחק. החזר הנסיעות שהוא מקבל – הוא כאילו הגיע ממקום קרוב.

העובד פועל כראוי. הוא פונה אל האמרכל, שהוא הסמכות המקצועית בענינים כאלה, מספר לו את האמת, ושואל כיצד לגרום לכך שישלמו לו את הוצאותיו בפועל – ומקבל הדרכה.

ההדרכה עקומה. משמעותה היא קודם כל דיווח כוזב למשרד הפנים. משמעותה היא גם שהעובד יקבל החזר הוצאות גבוה גם על הפעמים שהוא מגיע מביתו.

האמרכל היה צריך לבדוק ולמצוא תשובה טובה יותר, או לבדוק ולהודיע לעובד שאין מה לעשות – אבל זו ההדרכה שהוא נתן. העובד מקבל אותה מן הגורם המקצועי המוסמך. אין סיבה שלא יפעל על פיה. 

הסניגור מבקש לזכות, בלא שהנאשם יצטרך להשיב לאישום.

טענתו – התביעה לא הוכיחה עברה.

בקשה כזו, מתבקשת הרבה יותר פעמים מכפי שהיא נענית. אינטואיטיבית, אני נוטה להיענות לה במקרה זה, כי דעתי, עוד לפני ששמעתי את ההגנה – כבר נוטה לזיכוי. אבל עלי לעבור מחדש על הפרוטוקול ולבדוק את המצב המשפטי. גם איני מאלה המחליטים במקום, מאלה שהכל ברור להם. קריאה מחדש של החומר מביאה לי לא פעם הארה חדשה על דברים שלא עמדתי על מלוא משמעותם בזמן אמת. 

אבל גם בקריאה של הפרוטוקולים, וגם לאחר חשיבה מחדש, דעתי אינה משתנה.

אני טורח וקורא גם פסיקה רבה בנושא זה. קודם כל, אני רוצה להיות בטוח שאני פועל נכון מבחינה דיונית. מעבר לכך, ערעור על החלטה שלי הולך ישר לבית המשפט העליון, ואלה מיומנים בגילוי טעויות.  

מה שהיה מכריע את הכף לזיכוי לאחר שמיעת ראיות ההגנה וניהול משפט מלא, הוא הודאתו של האמרכל בחקירה הנגדית, כי הנאשם פעל על פי עצתו.

אבל עדיין איני בשלב כתיבת הכרעת הדין. בשלב בו אני מצוי, איני רשאי לשקלל את העדויות, להחליט מה מן העדויות אמת – ומה לא. בשלב זה, עלי להחליט כאילו מלוא העדויות שנשמעו בפני - אמת.

לו היה העד אומר בחקירה הראשית כי לא יעץ כך, בסתירה לדבריו בחקירה הנגדית, הייתי אמור לדחות את הבקשה. אבל בחקירה הראשית אמר האמרכל רק כי אינו זוכר. תשובה זו אינה סותרת את תשובתו בחקירה הנגדית, בה כבר שב אליו זכרונו.

לכן, זיכוי מבלי להשיב לאשמה. 

מאוחר יותר מספרים לי מה קרה אחרי החלטתי.

בנציבות רצו לערער. הם לא רגילים להפסיד, ודאי לא לזיכוי בלא להשיב לאשמה.

אלא שהתובע הזכיר להם: "זה העד שהבאתם לי".