זהו פוסט שכתבתי והעליתי לכאן לפי כחודשיים-שלושה, בעקבות הידיעות על מאמציה של ישראל לפוצץ לפלסטינים את ניסיונותיהם לחגוג את יום ירושלים שלהם.  החלטתי להביא את הרשומה שוב בעקבות הידיעה (המאוד צדדית) על פיזור פסטיבל הספרים הפלסטיני ע"י כוחות מג"ב בסוף השבוע האחרון. לפסטיבל, שנערך בחסות המועצה הבריטית ואונסק"ו, הוזמנו 17 סופרים מרחבי העולם (מיותר לציין שנכחו בו גם עיתונאים בריטים ואחרים) וערב הפתיחה שלו היה אמור להיערך בתיאטרון אל-חכוואתי שבמזרח ירושלים.  חיילי המג"ב החמושים מסרו למארגנים הודעה על סגירתו והפסטיבל נאלץ לנדוד למרכז התרבות הצרפתי הסמוך. 

ללא ספק לישראל יש התמחות יוצאת מן הכלל לאסוף את כל הנקודות השחורות האפשריות במאבק על דעת הקהל העולמית. 

 

 

בסרט "התערבות אלוהית", של איליה סולימאן, ישנה סצינה בה גיבור הסרט (אותו מגלם הבמאי עצמו) ובת הזוג שלו מפריחים לאוויר בלון שעליו מצוירים פניו של ערפאת, ממש בסמוך למחסום צבאי ישראלי. החיילים המשועממים (שאחד מהם הנו מנשה נוי האגדי) מתחילים לירות על הבלון ועד מהרה, משאינם מצליחים לפוצץ אותו, הם הופכים ליותר ויותר ממוקדים בו והיריות לעברו נדמה שהופכות בשבילם לעניין של חיים ומוות.

כשראיתי את הסצינה הזו היא נראתה לי כמובן מוגזמת, כמו מרבית הסצינות בסרט הזה. חשבתי לעצמי שאין זה הגיוני שחיילים יתחילו לירות על בלון, רק משום שמדובר בבלון המייצג סמל פלסטיני.

הידיעות מסוף השבוע לפיהן משטרת ישראל התגייסה למטרה הביטחונית הנעלה של סיכול כוונתם של ילדים פלסטיניים להפריח בלונים באוויר הוכיחה לי שכנראה טעיתי...     

רגע, אז ברוך מרזל מקבל אישור מבית המשפט להיכנס שוב אל אום אל פאחם בהתרסה מיותרת לחלוטין ובאותו הזמן המשרד לביטחון פנים שולח שוטרים כדי למנוע מתלמידים בשכונת א-טור להפריח בלונים או לקיים משחק כדורגל חגיגי, רק משום שזה נערך במסגרת הכרזת ירושלים כבירת התרבות הערבית לשנת 2009?!

 האם באמת ישנו ישראלי שמוכן להודות בלב שלם שוואדי ג`וז, א-טור ושייח ג`ראח, השכונות בהן מנעו מיושביהן הפלסטיניים לציין את "יום ירושלים" שלהם, אלו שכונות המשתייכות לירושלים הישראלית, ירושלים היהודית?! האם באמת קיימת איזו שהיא קדושה או שכינה יהודית בשכונת שייח ג`ראח? האם למישהו מאיתנו נראית הגיונית ההנחה ששי עגנון התכוון לוואדי ג`וז כאשר כתב על ירושלים של מעלה?

אז למה הקטנוניות הילדותית הזו? בשביל מה (להוציא משחקי כבוד מטופשים) היא באמת טובה? בכל מקרה הנזק שלה גובר על התועלת בכמה וכמה מונים מכיוון שהיא,ראשית כל, משדרת שהדרישה הישראלית מהציבור הפלסטיני לוותר על מחאה אלימה על מנת שניתן יהיה להתקדם, היא דרישה ריקה מתוכן כיוון שגם כאשר הציבור הזה בוחר במחאת תרבות לא אלימה בעליל התגובה היא של דיכוי כוחני.

ושנית, היא מציגה את הדמוקרטיה הישראלית כעובדה מאוד מוטלת בספק. ברגע שאני שומע על מדינה כלשהי בעולם, צפון קוריאה למשל, המונעת מתושבים מסוימים שלה (באמצעות שימוש באנשי ביטחון) להפריח בלונים באוויר או לקיים משחק כדורגל, וכעת גם לקיים כנסים ספרותיים הרי שהאינסטינקט הטבעי שלי  יהיה לסווג מדינה שכזו כמדינה שמאוד לא כדאי להתגורר בה...

 

בכל המנשרים הישראליים הרשמיים ירושלים מוכרת כקדושה לשלושת הדתות.על כך אין עוררין. זה הרי מה שהופך אותה לכה מיוחדת, בעיני העולם כולו.

הרב פורמן אמר, באחת מתוכניות הבוקר של אברי גלעד, כי כל ההתנצחות הבלתי פוסקת סביב השאלה למי שייכת הארץ הזו היא מיותרת לחלוטין כיוון שהארץ שייכת בסופו של דבר לאלוהים. הוא גם סיפר כי אחד מבכירי החמאס אמר לו פעם כי לו היו נותנים לאנשי הדת משני הצדדים לפתור את הסכסוך הזה הרי שזה היה נפתר כבר לפני שנים.

קל יהיה לפתור את דבריו בבוז גמור, בייחוד לנוכח העובדה כי מדובר בעצם ברב מתנחל החי בתקוע.

אבל בין שליחת שוטרים לרדוף אחרי ילדים שמפריחים בלונים ובין רב מתנחל שבעצם אומר לי שירושלים, זו האמיתית, של מעלה, זו ששולי נתן ועופרה חזה הרטיטו בשירתן כששרו אליה, שייכת בעצם לזה שברא אותנו, את כולנו, ושייכת לו בלבד, אני מעדיף (מתוך אותו אינסטינקט טבעי) לנטות לדבריו של הרב...