כותרות TheMarker >
    ';

    האגרת השבועית של תיאטרון החדר

    פורום היוצרים של תיאטרון החדר

    ארכיון

    0

    אמיר אוריין - תיאטרון החדר, האיגרת, 28.5.2009

    0 תגובות   יום חמישי, 28/5/09, 14:24

    אמיר אוריין - תיאטרון החדר


    קטעים מתוך האיגרת השבועית, 28.5.2009
    מטעמים של מגבלות מקום,

    אין אפשרות להעביר את האיגרת בשלמותה.

    לקבלת האיגרת המקורית:

    orian01@bezeqint.net?subject=subscribe


    פרטים על לימודי המשחק והבימוי בתיאטרון החדר:

    טל', 03-5171818


    הדיבוק בחדר

    טרגי-קומדיה אפלה

    בהשתתפות מאייה אלרון, אבי גיבסון בראל, אמיר אוריין

    "היה מקסים, מהמם!

    מופעי הקולות המטורפים, היה בהם משהו גאוני.

    אהבנו - מאד!"

    (ישי זומר, מוזיקאי. ענבר טל מעצבת)

    מוצ"ש, 06.06, בשעה 20:30, בחדר

    מוצ"ש, 13.06, בשעה 20:30, בחדר

    טל' להזמנות: 03-5171818


    דן תורן מופיע בחדר

    דן על התורן

    ערב שירים וסיפורים אישיים

    יום שישי, 12.6.2009, בשעה 14:00

    בתיאטרון החדר בתל-אביב

    מספר המקומות מוגבל!

    להזמנת מקום: 03-5171818.


    באיגרת המקורית:

    שיטת אוריין

    פרשת השבוע 

    "נמר בוער" - שרית פוקס

    שמעון לוי: הדיבוק בתיאטרון החדר

    מיכאלה למדן: אִשָּׁה  מִתְאָזֵרֵת  

    מאיה הובני-שטיינמן: שעות שקטות

    מולי ש' אנצ'ל: קָטָלִיזָטוֹר

    תקציבים

    אתר התסכיתים

    אשכר אלדן כהן: אתה יודע

    ספר חדש: בדרכו של האדם הצוחק

    יואב איתמר: ספרים - שוק

    שאול דישי: פינתו

    דירה

    רגע של עברית

    הכתובת על הקיר 

    אודישנים / דרושים 

    כרוניקה... 

    אתרים


    שיטת אוריין - המעגל הפתוח

    ובכל זאת: את טובה, אתה טוב

    שאלה:

    בימים האחרונים כל הזמן מחמיאים לי על מה שאני עושה, וזה קצת מפחיד אותי. אני מפחד שאאבד את האיזון הנדרש ליצירה בגלל יתר שמחה או יתר עצב. אני חושב שאחת הסיבות שהתעכבתי עד כה מפני פרסום יותר מאסיבי של יצירותיי היה החשש הזה.

    מה אתה אומר? איך מתמודדים עם זה?

    (יואב איתמר)

    תשובה:

    אכן, צרות של מאושרים.
    ישנם יוצרים רבים שמגיבים בחרדה, קלה או קשה, כשנותנים להם מחמאה.
    לכאורה, מה יכול להיות נכון יותר, פשוט יותר, קל יותר, נעים, ממלא שמחה, עושה את האדם-היוצר מאושר לרגע אחד או לזמן בלתי מוגבל ומחזק את ביטחונו העצמי - מאשר לקבל מחמאה? אבל מתוך ניסיונם של יוצרים רבים שעבדתי איתם, למדתי שהדבר הפשוט והנכון הזה עלול ליצור אצל רבים לפחות תגובת מבוכה עד אובדן יכולת התגובה.


    גם החשש מפני איבוד "האיזון הנדרש ליצירה בגלל יתר שמחה
    או יתר עצב", הוא סימפטום של התופעה. הוא מזכיר לי את הביטוי: "בלי עין הרע, אמן", שהיו מוסיפים אבותינו על כל אמירה משבחת ועוד היו משביחים את האמירה בשלוש יריקות מעודנות או בהקשה משולשת על רהיט עשוי עץ שמצוי בסביבה, הכול לפי החינוך, העדה והדת. כל אלו נועדו להזכיר בפני בורא עולם או להבדיל הסיטרא אחרא, טפו, טפו, טפו, שאנו אך בני תמותה, ולא היה בשבח שאמרנו אפילו חשש לחשד של פגיעה בריבונותם של אלו.


    הסיבות האישיות לחשש מפני מחמאות הן שונות ותלויות גם בהיסטוריה של היוצר. אולי הם נחשפו למנת יתר של האווירה השוררת ברבים ממוסדות הלימוד או ברחוב הישראלי, שבהם מרובה השלילה על החיוב, ואז המחמאה נופלת עליהם כרעם ביום בהיר. אולי סיבה אחרת. בכל מקרה, התוצאה אחת היא: יוצר יקבל מחמאה ולא יודע מה לעשות בה.
    אין להקל ראש בתופעה הזאת. וודאי שאין לפטור אותה בניסוחים בנאליים כגון: "מה הבעיה?! תלמד לקבל מחמאות!" יש כאן תופעה אנושית, שגורמת אי-נוחות יש לטפל בה.

    ראשית, יש להכין שיעורי בית:
    מדי פעם הזכר לעצמך שאתה טוב וישנם דברים רבים שעשית בחייך שהם טובים ויפים. ציין אותם לעצמך באופן מפורט, ואם אתה לא זוכר את הכול, לפחות ציין לעצמך דבר אחד טוב שעשית בעבר או בהווה ותן לעצמך ציון מצוין.


    אין צורך להפוך את העיסוק הזה בחיזוק העצמי, לפעולה כפייתית שחוזרת על עצמה לעייפה.
    גם כאן המידה הנכונה היא המפתח להצלחה. היה מודע לעצמך.
    אתה השופט, המבקר, המעודד, הטוב ביותר של עצמך.
    כשמעשה שלך לא מצליח בעיניך, ציין זאת לעצמך בקור-רוח.
    כשמעשה שלך מצליח, אמור זאת לעצמך בשמחה. 

    פעם אמרה לי סטנדאפיסטית אחת, מאד, מאד מוכשרת, שבכל פעם שהיא מקבלת מחמאה, גופה רועד, המילים נעתקות מפיה, והיא מתחילה לדבר שטויות בנוסח ציני, עד שבסופו של דבר היא מגלה שהעליבה את נותן המחמאה.
    כך היא "לימדה" את החברים שלה שאין לתת לה מחמאות.
    ביקשתי ממנה לעשות את עבודת הבית המוזכרת כאן וגם להכין לעצמה תגובה "היסטורית", כלומר מוכנה מראש,  שיש לעשות עליה חזרות כמו לקראת הצגה:
    כשהיא מקבלת מחמאה, עליה לחייך בנימוס, לומר תודה ואולי גם להוסיף משהו כמו, "זה מאד חשוב לי לשמוע את מה שאמרת", או, "אני ממש שמחה שזה מצא חן בעיניך". לא רצוי להגזים בתגובה, שאז היא עלולה להסגיר את הרגישות המסוימת של היוצר.

    אחר-כך אפשר לשנות את נושא השיחה ולומר משהו כגון: "ומה קורה אצלך?"

    ודאי שאין להגיב מתוך חוסר הביטחון העצמי ולומר: "בסדר, אבל אני לא מרגישה עדיין מוכנה להופעה. חסר לי משהו..." וכיוצא באלה דברי התנצלות, שעלולים לגרור את הזולת ל"ביקורת קונסטרוקטיבית" או בעברית "ביקורת בונה", שזוהי צורה נפוצה למדי של פגיעה רגשית בלתי הפיכה.


    שיהיה לך בהצלחה!
    מגיע לך, אתה באמת יוצר מוכשר ביותר.
    אמיר


    (על הנושא "אז איך אני אדע שאני טוב? אני צריך ביקורת!", ידובר בפעם אחרת, אבל גם בדברים שנאמרו עד כה כבר נרמזת התשובה לשאלה המתסכלת הזאת)

    (לקריאה נוספת: "המעגל הפתוח" מאת אמיר אוריין, הוצאת ספרית פועלים, 1998)


     

    פרשת השבוע: נשא (קטע)

    (הקטע הוא מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת קבוצתית ב"המליאה" של תיאטרון החדר. הערות השוליים הוצאו כדי להקל על הקריאה) 

    35. נשא: במדבר ד' 21 - ז'

    "וידבר יהוה אל משה לאמור: נשא את ראש בני גרשון".

    פרשת נשא היא הארוכה ביותר בחומש: 176 פסוקים. תחילתה היא המשך לקודמת, פרשת במדבר: תיאור המשימות המוטלות על בתי האב משבט לוי בעבודת המשכן. בני גרשון מבן שלושים ועד חמישים שנה מצווים לעבוד במשכן: לשאת את יריעות האוהל וכל המחיצות שמסביב למזבח ולקודש הקודשים. בני מררי ממונים על העמודים והבריחים של המקדש, וכן הלאה.

    לאחר מכן בא מפקד בני בתי האב, משבט לוי, הכשרים למשימות קהילתיות אלו:

    בני הקהתי 2750 איש. בני גרשון 2630 איש. בני מררי 3200 איש.

    סך הכול בני לוי המופקדים על עבודת המשכן 8580 איש!

    המונח שמשתמש המקרא לעבודה זו היא "לצבוא צבא". כלומר, להתאסף לשרות בתפקיד.

    האל העברי הופך להיות ישות בלתי מושגת בחושים. בקודש הקודשים אין פסל או תמונה. האל חדל להיות מוגשם בחומר, והופך לדימוי פנימי בתודעתו של המאמין. כל מה שניתן לומר עליו הוא שמות תואר ותיאור מעשיו, אבל הוא עצמו אינו ניתן לתיאור. למשל: ניתן לתאר את המלאכים, השרפים והכרובים שסביב האל - אבל לא את האל עצמו. אל כזה הוא בעל כוח השפעה מרבי על המאמין, משום שאינו תלוי ביחסים המשתנים של המאמין עם עצמים חיצוניים פיזיים, אלא במיקומו של האל בתודעת המאמין והגדרתו ככוח קבוע, אינו נתון לשינוי, ועל כן הכוח החזק ביותר בחייו.

    אל זה מתקבע בקשר אל הזיכרונות המיתולוגיים של כל אדם כפרט, אל הרגעים הראשונים של חייו שבהם היה תלוי, לשבט או לחסד, בכוחות עצומים ממנו, ההורים או בני אדם אחרים שגורלו נתון היה בידיהם והם טיפלו בו. לאחר מכן מתגלמת חווית תלות זו במושגים החברתיים של האלוהות. חווית התלות המיתולוגית מתעוררת מעת לעת, עם הצורך במשען רוחני או פיזי, והיא חוזרת ומנציחה את המושגים החברתיים של האלוהות.

    האדם האנימיסטי או הפאגאני יכלו בקלות יתרה להחליף אלים ולעבור מעבודת אל אחד למשנהו, על פי צורכיהם ומשאלותיהם. האל המומחש אצלם בתופעות טבע או בפסלי אבן ותמונות, היה בעל צורה של המחשה פיזית, מתווך מוחשי לחוויית התלות המיתולוגית הטבועה בכל אדם. עבודת האל המיוצג בפסל ובתמונה יכלה להיעשות מתוך שתי דרכים של אמונה: האמונה בפסל כמכיל בתוכו את האל עצמו, והאמונה שהפסל הוא רק מייצג האל.

    האל העברי בהיותו מושג מופשט, ביטל את התיווך המוחשי בפסלי אבן ותמונות והתקשר ישירות אל החוויות המיתולוגיות האישיות של האדם, ומכאן כוחו הרב. אם סר חינו בעיני המאמין קשה יהיה "להחליף" אותו כמי שמחליף חפץ אין חפץ בו, וזה קשה אף יותר מהקושי שב"החלפת" חוויות ילדות.

    האל העברי הוא מושג המתקשר לכל תחושה, תמונה, מחשבה ורגש. הוא מתקשר אל האושר הקטן והגדול ביותר, אל הפחדים הקטנים והגדולים ביותר. האל מתקיים בתודעתו של האדם המאמין. פירושו של דבר שקיומו של האל תלוי במאמין, ומערכת האמונות והדעות של המאמין ביחס לאל מאשרות את קיומו התודעתי של האל. כל ניסיון להוכיח את קיומו הסובייקטיבי של האל, נידון לכישלון או תלוי באמונתו של הפרט. למה הדבר דומה? לאדם היורה חץ אל עבר משטח חלק ואחר-כך הוא מסמן את המטרה סביב לחץ. החץ הוא אמונתו של האדם בקיומו של האל והמטרה היא האל. אבל גם כאן, כמו במקרה של אל מומחש בפסל ובתמונה, תיאור מעשיו של האל מלמד על צרכיו ומשאלותיו של המאמין.

    (אמיר אוריין, קטע מתוך "פרשת השבוע", תיאטרון החדר)


    שמעון לוי: הדיבוק בתיאטרון החדר

    ("הדיבוק בחדר")

    עונת התיאטרון השנה עתירת דיבוקים וכדי לביים צריך להחליט מי ה"דיבוק". אצל רינה ירושלמי, שהתבססה על מחזהו של לאון כץ, הוא הרוח הרעה של הקנאות הדתית, מהולה בנדיבות עם מיניות מעוותת ומיסטיקה יהודית. הדיבוק כאורח מפולין בהצגה של וורליקובסקי עם אורנה פורת הוא המצפון הפולני כלפי  היהודים. בפרויקט הדיבוק של "הבימה" הועלו שלוש הפקות מעניינות: מור פרנק העלתה בדיבוקים מדכא-נשים ברוח מיתממת וסאטירית של הביקורת הפמיניסטית, וחזרה לחומרים אנתרופולוגים. עם יסוד הקדושה המצוי במחזה של אנ-סקי התמודדו רננה רז ועופר עמרם באוב. הדיבוק שלהם היה המתח בין אישה לגבר, בין גוף, נפש ורוח, בין כאן לבין מעֵבר. הדיבוק עם בובות של שמואל שוחט התבסס חזותית על ציטוטים מסרטי אנימציה, מהחבובות ומסרטי פעולה אסיאניים: דיבוק של אהדת הקהל.

    אמיר אוריין חזר גם הוא במחזהו למקורות הפולקלוריים של הדיבוק ממחצית המאה ה-19, וביחד עם אבי גיבסון בראל ומאיה אלרון, השלושה מציגים בחלל קטנטן ודחוס - ותיאטרוני ביותר - בתוך שימוש מעולה במחוות ובקולות, ללא פעלולים טכניים -- טקסי גירוש, חלקם מצחיקים נורא. הדיבוק שלהם הוא ניסיון נועז, חילוני לעילא וחדשני, ליצור איזו מהות רוחנית אנושית, להעיף את הזיוף הפסוודו-דתי, ולשאול, כך נדמה לי, על רוחניות אותנטית בלי אלוהים.

    דיבוק הוא יצור סִפִּי, שהתיאטרון והחברה הישראליים זקוקים לו. אוריין מביא דיבוק נכון. כשהיה מבקר תיאטרון כתב אוריין [העיר, 10 ביוני 1988] על ההצגה שביים בארץ הבימאי הפולני וויידה: "אל תוך הבמה של וויידה ב-הדיבוק אפשר להטיל 100 אווירוני נייר, הם לא יחדרו מבעד למסך השקוף שהעמיד על קו הבמה..."

    ב-'הדיבוק בחדר', בעצם בחדרי לבנו, אין מסך, והפעולה הבימתית מרתקת.

    (פרופ' שמעון לוי)


     

    "נמר בוער" - שרית פוקס

    כותרת משנה: מותו וחייו של נסים אלוני

    הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, פרוזה, 2008

    חיבור חשוב ביותר על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. האם ייתכן שיצירתו של אלוני שואבת מהלם הקרב שחווה כחייל במלחמת העצמאות? שרית פוקס חודרת אל הנימים הדקים ביצירה של אלוני. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר.

    קטע מתוך הפרק החמישי: "אני מתגעגע אליו והוא מתגעגע אל עצמו"

    לא אהבנו אחד את השני, אבל לא יכולנו בלי

    נסים אלוני ויוסל ברגנר הקימו מפעל של עבודה משותפת וידידות סיאמית חצויה לקרבה ולזעם. ליוסל היה מלאי תפקידים להציע לדרמת הקשר האמביוולנטי ביניהם. בין השאר, הוא גילם את שומר הסף הנאמן למלכו האהוב.

    בחזרות על שעיר אחד לעזאזל שנערכו בתיאטרון הקאמרי ב-1973, לא הבינו רוב השחקנים את הטקסט, את מהלך הפעולה, את תזמוני הסצנות, את הדמויות. מקס, שלמה וישינסקי שנצלב בשיא המחזה, ישב בעיניים מושפלות. הוא התבייש לפצות פה. הבמאי והשחקן הלל נאמן שיחק את דמותו של אַל, חציו של הצמד אַל ופרד, שהיו בעבר איש אחד בשם אלפרד. באחת החזרות פנה הלל לנסים בהעזה לא צפויה, וטען שאינו מבין אף מילה ממה שהוא אומר. נסים עמד באולם, יוסל שתה מאחור.

    החזרה הופסקה. נסים שאל: "מה זאת אומרת אתה לא מבין?"

    "אני לא מבין."

    נסים שאל בדריכות: "מה זאת אומרת אתה לא מבין"?

    נסים עלה לבמה בגוף מתוח לקראת אלימות, הלל נאמן תפס אותו בכתפיו וטלטל אותו בהיסטריה: "אתה הבמאי, אתה צריך להגיד לי." השחקנים האחרים עצרו נשימתם. פתאום זינק יוסל מאחור בזעם, סטר לנאמן וצעק ביידיש: "השתגעת? אתה מרים יד על נסים?"

    יוסל שימש גם כראש המשמרות המזוינים. כשקהל יצא הביתה בסוף המערכה השנייה של בגדי המלך הדף אותם יוסל פנימה כשהוא קורא: " יש עוד! יש עוד!"

    תפקידו האחר של יוסל היה להושיע שחקנים. על כך כתב נסים: "במחזות שכתבתי והצגתי אני, היה הוא כמעט הכול: במאי, מוזיקאי, עורך ספרותי, ובעיקר, מעל לכל, סנגורם של השחקנים." ב-הצוענים של יפו ניגש יוסל ליוסי פולק, ששיחק את סְמוּל הרוצח המתחבא בתוך תחפושת דוב, וניחם אותו: "אל תהיה עצוב שלא רואים אותך, אני אעשה לך שני חורים לעיניים." יוסל לא ידע שסמול מוריד את תלבושת הדוב בהמשך המחזה.

    יוסל היה גם המפיק של נסים, הסוכן, איש יחסי הציבור ועורך הדין. כשנוצל עד תום תקציב החזרות בתיאטראות "הבימה" והקאמרי - הוא נאבק בהנהלות על המשכו. הוא התערב בתאורה שנסים היה זקוק לה אך לא השתלט על סודותיה.

    אבל בפרמיירות רצה נסים להיות לבדו, בלי יוסל. לעמוד על הבמה שלו עם כוס ויסקי שדמעות נושרות לתוכה, מול הקהל שמוחא כפיים. התהילה מאוהבת במלך יחיד.

    יוסל העתיר כדורי מרץ על נסים ואחרים, מוציא כמו קוסם מכיסו מֶטַמִין, בֵּנְזֶדְרִין, משדל: קח, קחי, זה יעזור לך. במסיבות של שנות החמישים והשישים פיתה בכדוריו את נשות חבריו. הן ריחפו לילה שלם, רקדו בלי כוח כבידה, עד שצנח עליהן דיכאון כמו מכת מוות. אז היה יוסל מציע כדורי הרגעה. הצירוף, הן אמרו לעצמן, הורג. אבל הן חזרו לרקוד כדי למעוד.

    בכוח כדורי המרץ היה נסים מגיע נמרץ לחזרות, טעון סיפורים והברקות, ובשעות אחר צהריים המוקדמות היה מתכווץ כעובּר מקומט. ב-שעיר אחד לעזאזל המשיך נסים את אחת החזרות עד שלוש לפנות בוקר, מגביר את הדרישות מהשחקנים לדייק, לקלוע לכוונה שלו, באינטונציה, בתנוחת גוף מסוימת שצצה בראשו באותו רגע. השחקנים עמדו להתמוטט, חלק בכו חרישית. הם לא ידעו שנסים מופעל על ידי כדורי מרץ.

    עד לאירוע המוחי היה נסים עבדם של כדורי המרץ וכדורי השינה. לפעמים החליף ביניהם כדי לראות מה יקרה.

    בערבי בכורה עמדו יוסל ונסים משני צדי הבמה, שותים איש-איש לבדו ומשמיצים זה את זה באוזני כל מי ששמע. כשחודשה ב"הבימה" ב-1981, הנסיכה האמריקאית, עמד נסים ונשף: "תראו אותו, שמן, לא יודע לשתות". "אני בחיים לא אעבוד איתו יותר", רשף יוסל. 

    "לא אהבנו אחד את השני, אבל לא יכולנו אחד בלי השני", אמר יוסל בשבעה למות נסים.

    ב-שעיר אחד לעזאזל העלה נסים לבמה תאומים הלכודים בבגד אחד, שהם שני חצאים של איש אחד: פרד ואל. הבמה אפלולית, התמונה מתרחשת באזור של ברים ארוטיים. פרד ואל משוחחים לצלילי שיר ממצעד הפזמונים של נעורי נסים: I got you under my skin.

    אל הוא הגבר הנמנע, פרד הגבר הנלהב.

    אל:    אבל כל שנה אני אוהב אותך יותר פרד.

    פרד: אתה מזכיר לי את אשתי, אל.

    אל:    אבל אתה לא תעזוב אותי פרד, תגיד שלא.

    פרד: איך אני יכול בלי אתה, אל.

    אל יודע את כוחו על פרד:

    אל:    אני פנוי. אני חופשי. אני מלך. מזג האוויר מצוין.

    פרד: אתה אשתי זוהמה! אשתי! לעולם! לנצח!

    יוסל גילם גם את תפקיד המצפון של נסים, שלא התעורר לעתים קרובות, לפי דעתו של יוסל. ב-1988, כשנסים התראיין לעיתון וגינה את גילומה של זהרירה חריפאי את אימא קוראז' בתיאטרון הקאמרי, התקשר יוסל לשלמה שבא ידידו הטוב, בעלה של זהרירה: "הוא איש רע, אל תשימו לב".

    (המשך יבוא)


    בס"ד

    מיכאלה למדן: אִשָּׁה  מִתְאָזֵרֵת  

    בְּסַךְ הָכֹּל אִשָּׁה

    מִתְאָזֵרֵת בְּנָשִיוּתָה

    שְׁלֹא תִפְרוֹץ

    אֵת גְבוּלוֹת הָמַעַבָר

    גְבוּלוֹת הָטִשְטוּש בֵּין דָם לָחַיִים

    אל תִטְעוּ לִרְאוֹת בִּי דָעַת וְקִנְיָן

    עוֹלָם וְנֵפֵש

    כִּי הָדַם הוּא הָנֵפֶש בְּנוֹפְלַה

    וְלַדָעַת קֵיוּם גם בְּלֹא הָקִנְיָן

    לעיתים

    פְּתִיתֵי דָעַת נוֹשְׁרִים

    אל תוך נָשִיוֹתִי

    הופכים קִנְיָן זְמָנִי

    בְּיָדִי

    תָעַתוּע נִצְרָר בְּאָלוּמָה נָשִׁית

    בִּשְֹדוֹת דָם

    שטרם נגאָלוּ

    (מיכאלה למדן) 

    סדנאות כתיבה עם מיכאלה למדן: 0547-208-422.

    דוא"ל: dmlamdan@gmail.com


     

    מאיה הובני-שטיינמן: שעות שקטות

    על בשרי אהבתי אליך

    מחזק את רוחי בסוד

    תמונה של שני ילדים

    אתה ואני.

    מאכיל אותי פטפוטי אבטיח

    גרעינים לא מפוצחים

    בחלומך זמזמת לי שיר נשכחות

    בהמשך, הרחוב השלים לנו בית

    ציפור רפרפה לך אותיות בפה

    אני יודעת שיום אחד נדבר בלי מילים.

    (מאיה הובני-שטיינמן)


     

    מולי ש' אנצ'ל: קָטָלִיזָטוֹר

    אֲנִי יוֹצֵר

    אַתָּה מְצַנְזֵר

    אֲנִי פּוֹתֵר

    אַתָּה קוֹשֵׁר

    אֲנִי חוֹקֵר

    אַתָּה פּוֹטֵר

    אֲנִי מְשָׁרֵת

    אַתָּה מְקַשֵּׁט

    אֲנִי מְקַשֵּׁר

    אַתָּה מִשְׁתַּלֵּט

    תֵּן לִי רֶגַע לְהָבִין

    אֶת תַּמְצִית הַנּוֹכְחוּת שֶׁלְּךָ

    לַהֲרֹס אֶת מַה שֶּׁאֲנִי בּוֹנֶה

    כְּלוֹמַר אַתָּה הַקָּטָלִיזָטוֹר שֶׁל הָעֲשִׂיָּה שֶׁלִּי

    (העברה: אורה אנצ'ל נחמה)


    תקציבים


    אתר התסכיתים

    הי, אם זה מעניין אתכם,
    צריך להיכנס לקישור וללכת למטה עד שמגיעים ל"ירושלים ממבט אישי" או משהו בנוסח הזה.  זה אתר התסכיתים כולו.  רואים בהתחלה דף לבן. לוקח זמן לטעון את הקובץ.
    http://msradio.huji.ac.il/wwwroot/ulpanpatuach.htm

    שבת שלום
    (מיכאלה למדן)


     

    אשכר אלדן כהן: אתה יודע

    אתה יודע

    עד שהכרתי אותך

    השנאה שלי למלחמה

    הייתה תיאורטית בלבד,

    עכשיו,

    כשאני רואה

    כיצד היא חרטה

    מומים באיברך

    וכאב כה

    עמוק בנשמתך

    אני נדהמת

    כיצד זה

    הסכמת

    להקריב

    זכרותך

    למולך הקרב

    שוב שיקרו לך

    וגייסו אותך למות למען המולדת הארורה

    ומלכיה שמלחכי פנכה הם, ושולחים ילדיהם של אחרים למות למענם

    או לפחות להיפגם, שטנים בדמות אדם, מקריבי קורבנות מודרניים, זעם בלתי מתכלה מתעורר בי ונדם, שקט, הגבורה מדברת, שקט, הזכרות מדברת, שקט המוות מדבר שקט הדם

    בתי לומדת בבית הספר על עשר המכות ושואלת אותי מדוע הפסיק אלוהים להכות. אני ממציאה תשובה מניחה את הדעת: זה בוודאי כבר היה מספיק כואב, וליתר ביטחון שולחת אותה אל אבי שמתמצא יותר ממני בענייני אלוהות. אני לא הייתי שם, אני אומרת, איתי אלוהים לא התייעץ, אולי עם סבא כן, הוא יותר גדול אחרי הכול, אולי הוא כן היה שם. ילדתי כבר יודעת שהמצרים רעים. היא אומרת שיש לה זיכרונות מהם, לימדו אותה בבית הספר, שהם היו רעים כבר מזמן, ומה כבר יכול להשתנות? אנחנו מרעילים את ילדינו ואחר כך שולחים אותם למות טהורים וצודקים זעם אין אונים.

    (מתוך ספר השירים "הקול שלך אישה" העומד לצאת לאור בקרוב)

    (אשכר אלדן כהן)


    ספר חדש: הומור - בדרכו של האדם הצוחק

    מאת ד"ר אריה סובר

    הספר עוסק בהתפתחות ההומור והצחוק, בפונקציות ובפרקטיקה שלהם. באמצעותו ניתן להבין מהיכן וכיצד נוצרים ההומור והצחוק ואת חשיבותם בחיי האדם...  


     

    יואב איתמר: ספרים - שוק

    אני רוצה לחלוק איתכם רשמים משיחה שהייתה לי עם קפיטליסט ספרותי.

    שוחחנו אודות ספר שערכתי והשיחה התגלגלה למספר נקודות שלדעתי הן בעלות עניין לציבור. הנקודה הראשונה שלו הייתה הנקודה האהובה עליי ששפה גבוהה היא ל"מיוחסים" וספר צריך לדבר בשפת ה"עמך".

    שאלתי אותו אם אין כאן הזניה תרבותית ורדידות ואובדן הקשר עם חלקים נכבדים בתרבותנו. הסכמנו שלא להסכים, אחרי שקרא מספר פעמים את קריאת הקרב של מלחמות הבורים "אבל רם אורן עושה כך והוא מצליח".

    אחר כך והוא דיבר איתי על מנגנון נוסח "היד הנעלמה" שצריך לקבוע את טיבו של הספר. לטענתו צריך לשים את הספרים בחנות ספרים ולתת לקורא להחליט את מי הוא רוצה לקרוא. ניסיתי להסביר לו שחנויות ספרים מתפרנסות מיצירת ההבדל. הלוא אם יש לי 1500 שקלים להשקיע אני יכול לשכור חלון ראווה בסטימצקי וספר אחר לא. תמיד יהיו בתי ההוצאות שמשלמים יותר עמלה והמוכרים ימליצו על הספרים שלהם בלי קשר לאיכותם. ישנם אלו שיכולים להשקיע מחיר של דירה בפרסומות ברדיו וכמובן יש את הסופרים רבי המכר, מעמד שנוצר בין היתר תודות לעיתוי מוצלח, ולאו דווקא כישרונם או מצב כישרונם בהווה. אם כך, אמר הקפיטליסט צריך לאסור עליהם להחזיק במעמד הזה ושיפנו את מקומם לסופרים צעירים.

    ניסיתי להסביר לו שספרות איננה ספורט ואיננה פס ייצור שניתן להפסיק ולייצר דגם מסוים. אינך יכול לומר למישהו להפסיק לכתוב. זה לא הוגן, זה לא דמוקרטי. ואז הגענו למעין דיון על דמוקרטיה בכתיבה, הוא שוב טען שכוחות השוק הם דמוקרטיים והם ולא הביקורת צריכים לקבוע מהו ספר בעל ערך או לא. מחיר הספרים צריך להיות אחיד וזול ושלא יעלה יותר מעשרה שקלים וזהו זה. אמרתי שאמנם התמחור של הספרים הוא לקוי, באמת בגלל המבנה הכלכלי שלהם וספרות איננה אקט דמוקרטי, נכון שכל בר דעת יכול לכתוב וכל אדם מבוסס יכול לשכור בעלי מקצוע שיהפכו את ספרו למושלם, אבל בכל זאת הביקורת, לו הייתה עובדת כמו שצריך, כפי שהיה בעבר, הייתה זו שקובעת מה חשוב ומה לא חשוב והיו אמות מידה תרבותיות שהיו קובעות איזו אג'נדה לקדם ואיזו לא.

    כאשר ספר כמו תרנגול כפרות הגיע להוצא

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה