יום יום עשתה פֵן אצל שוקי זיקרי. יום יום מתחה את השיער. זה אמנם הכביד על התקציב המשפחתי אבל זה לא היה לדיון. אוכל היא היתה מוכנה לחסוך מפיה אם צריך אבל לא את זה.

    הפן הכתיב את כל סדר היום של ציפי. בבוקר היא היתה מוכנה לנקות לבשל לסחוב לחתל לקנות בשוק בזול, בקיצור להזיע. אבל אחר הצהריים, מרגע הפן, היא הלכה לאט, עשתה רק תנועות של ליידי וכף רגלה לא דרכה בהוד השרון כי בלילה יש שם המון לחות.

    כשמשה היה חוזר מהעבודה הבית כבר היה מצוחצח, הילד רחוץ ומסורק, האוכל מוכן על הכיריים, כלי האוכל על השולחן בהיכון, לסיכום, כל מה שיכול היה לקלקל את הפן.

    משה בהחלט העריך את המאמץ. היתה לו רק בעיה אחת: אשתו עקבה אחריו, כל תנועה שלו גררה תיחקור. אם הסיט את העיתון מעל פניו ורגליו ציפי זינקה:

   "אתה הולך? לאן? מה, בלעדי? ערב גברים? אתם מתכננים נסיעה לחו"ל?"

    משה נמחץ תחת המכבש שלה. בסוף נשבר והודיע שזהו, מתגרשים.

    למחרת:

    "הלו, סימקי? את שומעת? אתמול משה ממש כמעט עזב את הבית. כבר הרבה זמן אני חושדת שהוא לא אוהב אותי. התחלנו לחלק בינינו את הרכוש, כמו שאומרים. דבר דבר. וככה אני אומרת לך, סימקי, על הכל השתווינו. רק על הפן לא השתווינו.

   'מה את צריכה את הפן?' הוא עושה לי 'הרי את הולכת כל יום למספרה.'

   'ואם זה יתקלקל?' אני עושה לו, 'ואם תהיה לחות?'

   על הפן לא השתווינו. בסוף אמרתי לו: 'משה, אם אתה תתעקש על הפן - אני אנקוט.

   ותאמיני לי, הוא יודע מה זה לנקוט. לנקוט זה עורך דינים, זה בלגן. בסוף הוא אמר, טוב, בואי נישן על זה.

  טוב, הלכנו לישון על זה בסוף ישנו אחד על השני. מה אני אספר לך, סימקי, כזה דבר לא היה לנו כבר שנים."

    לכבוד ירח הדבש הלא צפוי, איפְסְנו ציפי ומשה את הילד אצל הסבתא ונסעו ללונדון. ציפי הלכה למספרה במלון ומשה יצא לסיטי. הם קבעו בערב במסעדה מומלצת. השיער הסתדר לה פיקס, היא עלתה לחדר והתלבשה, את שומעת סימקי, ממש דפקתי הופעה, ושמה פעמיה למסעדה.

    בדרך התחיל גשם. רק לא זה! השיער חזר ודמה לקרטון ביצים ריק.

    במשך הארוחה היא כמעט שכחה והם יצאו מחובקים. רק כשחלפה על פני המראה בקבלה חשכו עיניה.

    למחרת יצאו לטיול והיא לא הצליחה להגיע למספרה. היא קשרה סרט תכלת שהפריד מעט תלתלים קטנים שנפלו על המצח, מהאחרים שהצטופפו מאחורי האוזניים. משה היה עליז כל הטיול כי ציפי לא עקבה אחרי כל תנועה שלו כמו תמיד.

   כל אותה חופשה לא הלכה ציפי למספרה ולא שלפה את הפן מהמזוודה. פתאום התפנה לה המון זמן והשתחררו לה המון תנועות, יצאו מהכלוב ורצו בהמוניהן אל החופש. כשטסו ארצה בבריטיש איירווייז היא שמה לב שיש הרבה מתולתלות ואפילו כאלה שהשיער שלהן לִיפה לאללה.

    מאותו יום הפסיקה ללכת למספרה. היא הפסיקה לעשות פן. כל בוקר חפפה את הראש ונתנה דרור לתלתלים הקטנים. היא חסכה את הכסף שהלך על מספרה, ויום אחד, אחרי שלוש שנים, ביום ההולדת שלו, היא נתנה למשה הכל ואמרה: "אם בא לך אתה יכול לנסוע שוב ללונדון. עם חברים שלך."

    ומאז הם חיים הרבה יותר טוב עד עצם היום הזה.