לפני זמן לא רב עמדתי בפני בחירה.

אז קודם כל, זה טוב כשיש בחירות. כשאתה בוחר אתה חייב להתעמת עם החיים.

היתה לי אהבה גדולה, שבאה על חשבון אהבה עצמית.

זה היה בחור מקסים, חכם ורגיש ומוכשר, ולמרות זאת, הוא לא ידע להיות.

הוא ידע לעשות הכל נכון, אבל לא מהבטן.

הוא ידע לאהוב מהראש.

הוא צחק בלי קול, אלא אם זה היה בשביל הנימוס.

הוא עשה את כל מה שיכולתי לחלום עליו, אך בשבילו אלה היו מחוות.

והיה נוח. היה נעים. אפילו אני יכולה לומר שהיה לי טוב. ואהבתי אותו.

עד שיום אחד מצאתי את עצמי ברחוב עם הדברים שלי בשקיות.

הוא אמר- את מרגישה יותר מדי. מה זה בכלל להרגיש יותר מדי.

אפשר לחיות אחרת, וזה נוח.

ועכשיו ממש לא נוח לי.

אבל אני חיה שוב. אני בוכה כשרע לי, צוחקת עד דמעות כשטוב לי

אני חרמנית כשבא לי, אני שרה כשאני רוצה להשמיע את עצמי, בקולי קולות.

העולם צבעוני יותר, גם אם לפעמים זה בגוונים של אפור.

ועכשיו אני מבינה שלא יכולנו להיות ביחד.

אני רוצה להיות אדם שמרגיש, שנושם את העולם, שלא רק רץ קדימה כדי להספיק עוד ועוד.

ולצידי אני צריכה מישהו כזה גם כן, ולא מישהו שנמנע מכל דבר, טוב או רע, רק כדי

שהכל יוכל להיות מצוייר בגוונים הבינוניים של "בסדר".

נוחיות או חיות?

האחרון עדיף לי. בהרבה.