זהו כבר עברו חמישה שבועות מאז נבחרתי לוועד העובדים של העיתונאים בקול ישראל. ציון, איזה ציון אני יכול לתת לי. לומר את האמת ציון עובר אולי אבל הייתי משוכנע שאעשה הרבה יותר. אחרי פגישות הנימוסין עם ההנהלה הגיע הזמן לחבוט בהם כמו שאני אוהב. הבעיה שהם כן גם הם רוצים שקט תעשייתי. העלו כמה רעיונות גם לגבי חדר החדשות שבו אני מועסק. לא נעים לומר גם אנחנו קרציות לא קטהנות וקשה לנהל את עובדי קול ישראל. בעת האחרונה פנה אלי עובד ותיק בבקשת סיוע. הוא רוצה להרוויח יותר וזה הגיוני. בקשה סבירה בעליל. אני אוהב את האיש אבל משום מה מגלים אחרי שצוללים אל תיקו של האיש. הוא לא ממש עובד קשה. רוצים שעות נוספות בלי לעבוד יותר מדי. הלוקסוס הזה היה נחלתם של אנשי רשות השידור שנים רבות. פתאום נחת פה אדם שמכיר את כל הקומבינות וקשה לעבוד עליו. פתאום העובדים ממש צריכים להוכיח שהם עשו עבודה של ממש מחוץ לשעות העבודה המוגדרות. כולם רוצים שעות נוספות וההנהלה לא אוהבת לחלק אותן. שעה נוספת היא כסף שאין אותו בלי הגבלה. העובדים צריכים להוכיח שעבדו וייצרו ופתאום העובדה הזו קשה לכמה מן העובדים שלא קורעים את התחת כפי שנהוג לומר במחוזותינו. אין לי ספק שעבודת הוועד כורכת בתוכה גם מלחמות עם ההנהלה. הבעיה מתחילה מה קורה כאשר אתה יוצא לקרב והעובדות לא ממש מסייעות לך במלחמה. האם נחזיר להנהלת רשות השידור במקרים שבהם התקבלו כספים ותגמולים נוספים בלי שנעשתה עבודה של ממש. לא פשוט להיות איש ועד ולהלחם מלחמות שלא תמיד אנו יודעים כיצד להסביר את המלחמה הזו ואת הצורך בה. 

חג שמח