בדרך לשם, בין נסיון להישמר מזגזוגיו של שר אופל רכוב אחד למשנהו, חשבתי כמה יפה יכול להראות חבל הארץ הזה בתקופה הזאת של השנה: זה היה אמצע ספטמבר - כמעט סתיו, והשמש הפיקה את האור הבהיר והעדין יותר שלה, כאילו חוזרת בה מחמת הזעם של שיא הקיץ, בדרך שהכעס או התקווה או העצימות הגבוהה של הנעורים מתחלפים בלב החומל או באכזבה או באין האונות של גיל העמידה.

כשהגעתי לשם צלצלתי בפעמון. הם כבר מכירים אותי. הלכו לקרוא לו. עמדתי לפני הדלת, מפנה חצי גב ומתבונן אחורה, אל הפסטורליה הניבטת, בודאי, מבעד לזכוכית, אל העץ שראשו בשמיים וספסל העץ שבצילו.

לבסוף הוא יצא, בהילוך מהוסס, וחיבק אותי, חלש ועם זקן של כמעט חודש. לא רוצה להתגלח.  

"רוצה לשבת בחוץ?" "נראה לי שיותר נעים בחוץ - "

"כן, כן, בטח"

"טוב אז בוא נלך לשם, איפה שיש צל"

"בוא - "

"רוצה לשתות משהו קר? מהמכונה?" שאלתי, מוציא את הארנק ומחפש מטבעות.

"כן, אני רוצה - - "

"לעזאזל, אין לי כסף קטן". שוב שכחתי.

"אה, אה, אז לא נורא, לא נורא"

"לא, איזה קריזה". "גם אני צמא".

"לא, זה לא חשוב, זה לא חשוב"

הלכנו לכיוון הספסל, גב לדלתות מביניהן יצא, וישבנו, פנים אל מול קיר חיצוני של איזה חדר חשמל או משהו.

"איך אתה מרגיש?"

"בסדר, בסדר - ", מהנהן, מחייך במבוכה, משחק בזקן החודש שלו. שם כבר חודש.

"אתה נראה קצת חלש, אתה בסדר?"

"כן, אני בסדר"

"אתה מרגיש יותר טוב? יותר טוב מאז - - מהבית חולים?"

"כן, יותר טוב"

"יופי", אמרתי לו. "זה יופי לשמוע"

"מה שעברתי, גיבוש לסיירת מטכ"ל, אני אומר לך"

שתקתי.

"אולי יותר טוב שלא היו מוצאים אותי"

" - אל תדבר שטויות - - ". יש מצבים שאין בשבילם מילים נכונות. "אתה יודע כמה דאגנו?"

שתקנו דקה או שתיים ביחד. איך לדבר בלי לאלץ. הכל ככה, רק כמעט.

"הלכתי היום בבוקר ואמרתי שאני רוצה לדבר עם מישהו. דברתי איתו. לא עם זה שהכרת. מישהו אחר. ספרתי הכל, הכל. דברים נוראים".

"לכולנו יש את הסיפור הרע שלנו, אתה יודע"

"כן, חשבתי על זה, וחשבתי שאולי כדאי שאני אפתח הכל"

"מה שלא תספר, הם בטח שמעו דברים יותר גרועים"

"סיפרתי להם דברים נוראים"

"אני שמח כל כך לשמוע את זה, אין לך מושג ".

שתקנו קצת.

"הרגשת הקלה אחר כך?" "יותר טוב?"

"כן, יותר טוב".

שתקתי. שתק גם הוא.

היום הזה, כמו להתל, היה יפה עד כאב: התכלת של השמיים, אף ענן, ציפור גדולה משתעשעת במפגן אווירונאוטיקה, רוח לוחשת בעלי צפצפה ודגדוג של דממה, משהו כמו ההס המנותק והחידתי שעורכים של סרטי טבע אוהבים להתחיל איתו יחידות רצף חדשות.

ישבנו על ספסל העץ - פנים אל הקיר החיצוני של חדר חשמל או משהו - "ספסל של האדם הקדמון", הוא קרא לזה, ואני חייכתי "כן, של פלינסטונז כזה"

"אבא עובר משהו, איך דאגתי לו. עכשיו הוא בסדר, אני שמח"

"כן", אמרתי, "היה לו נורא קשה בהתחלה אבל עכשיו הוא באמת יותר טוב". והוא קם, חסר מנוחה.

"אתה רוצה לחזור? הספיק לך?"

"כן...כן"

קמתי והתחלנו ללכת חזרה, אני עם יד סביב כתפו.

"אני מרגיש כאילו אני בבית ספר, אולי אני אתעורר פתאום ואגלה שהכל זה חלום"

"כן", צחקתי, "אמא תבוא להעיר אותך, ואתה תאחר - תמיד היית רץ אחרי ההסעה, אתה זוכר?" מחזיק אותו חזק.

"כן", הוא חייך. החיוך המבויש שלו, פשר בלי הקשר. 

בכניסה התחבקנו שוב. אמרתי לו שישמור על עצמו ושלא ידאג מכלום. הוא אמר שיהיה בסדר. היה לו "אל תעזוב אותי" במבט - או שרק דמיינתי את זה. עברה בי צמרמורת.

הוא נכנס, אני הלכתי.

בדרך הביתה, דרך עיניים מטושטשות, ראיתי במראה האחורית - בבהירות פנטסטית - שלושה ילדים מפליגים על רפסודה מאולתרת ממשטח עץ ישן וצוחקים בקולי קולות מול הגלים בחוף דור, בחופש הגדול של אלף תשע מאות שמונים וארבע.