חברים, ידידים, בני זוג, אפילו אני כבר לא מוצאת את ההבדל.

איך האדם שהכי אהבתי בעולם, האדם שהיה חלק ממני, שהייתי שייכת לו והוא לי. הפך לידיד.

בחיים לא חשבתי שעדי יהיה ידיד שלי.

חשבתי שניתוק יהיה תמידי, ושאם נתקרב נחזור להיות ביחד שוב.

אני חושבת שהחלמתי מהמחלה כבר, אני לא אוהבת אותו יותר, לא כמו פעם לפחות.

מה שכן, אני סומכת עליו יותר מאשר על עצמי, אני בוטחת בו ואני יודעת שהוא תמיד יהיה שם בשבילי, ואני בשבילו.

עכשיו פתאום הכל קל יותר, קצת קשה לי לשמוע אותו מדבר על בנות, אני מאמינה שגם לו קשה לשמוע אותי מדברת על בנים.

אבל זה הגיוני.

אני מנסה לפרגן כמה שאפשר, לייעץ, לעזור ולתמוך.

אני לא יודעת אם זה הופך להיות חולני כבר, כי היינו ביחד 6 שנים (כולל כל המריבות והשטויות באמצע). וזה לא זמן מבוטל, זה לא משהו שקל להעביר.

אבל אני חושבת שאני אתגעגע אליו יותר מדי אם אני אנתק קשר, אני לא מסוגלת לדבר כזה, ואחרי כל ניתוק אנחנו תמיד חזרנו.

ככה הכי טוב, אני מרגישה הכי טוב עם עצמי, אני קמה בבוקר שמחה, מאושרת.

אני חושבת שזה חשוב.

מה שכן, התרחקתי מאוד מידיד טוב שלי, שזה אני לא יודעת אם טוב או לא, בעצם, אני יודעת שזה לא טוב, אבל עשיתי את זה כדי שהרגשות יהיו יותר טובים, לא ניתקתי קשר, ציננתי אותו. זה מציק.

עדי ניתק את הקשר עם מור, הוא לא יחזור אליה יותר, אני בטוחה בזה, הוא יודע שאם כן, זה יכאב לי.

אמרו לי פעם שהזמן הוא התרופה הכי טובה לכאב, אני מצליחה להבין, זה נכון, חיכיתי מספיק, (יותר מדי אפילו) וזה עבר, יש כמה דברים שמציקים, אבל אם אני משווה את מה שאני מרגישה עכשיו לתחושות שלי לפני כמה חודשים או אפילו שבועות, עכשיו אני אדם חדש! ואני אוהבת את האדם הזה!

אני מקווה שגם אחרים אוהבים אותו, ואם לא.. אז אני אחיה עם זה, כי מה שחשוב לי עכשיו, סוף כל סוף, זה אני, ואיך אני מרגישה!