בושה, בושה, אני חייבת למצוא את אורנה המפגרת הזאת.........

"אורנה!!!" קראתי בשמה של המשוגעת ונופפתי בידי שתוכל לראות אותי.

"גלית???!!!! מה את עושה כאן?" שאלה אורנה שהופתעה לראות אותי לאחר שקבענו לדבר מחר.

"סיימתי את העבודה, אז באתי" עניתי בחיוך.

"פספסת אותו, הוא הלך לפני כמה רגעים עם המכוערת שלו" אמרה אורנה.

"את אמרת לי שהיא מכוערת. אני ראיתי אותה. היא לא מכוערת" קבעתי נחרצות.

"מתי?"

"עכשיו כשבאתי. אני עליתי במדרגות והוא בדיוק ירד עם החברה שלו"

"ו.."

"וזהו! הוא ראה אותי והמשיך כאילו כלום" עניתי באכזבה.

"בואי נתערב שהוא יתקשר אלי מחר" אמרה אורנה.

"שטויות! הוא לא צריך. כמו שראיתי אותם, אין שום סיכוי"

"מה את מדברת, אני מוכנה להתערב על זה"

"חבל לך על הזמן. יש לו חברה יפיפייה. הוא לא צריך אותי"

"הוא צריך! אסור להתייאש!!" אמרה אורנה בניסיון אחרון לעודד אותי.

"טוב, אני הולכת" אמרתי ופניתי לכיוון היציאה.

"בואי, אלווה אותך למכונית" אמרה אורנה.

"לא צריך, תישארי עם החבר שלך" אמרתי והבטתי על יוסי, הבחור שאורנה רקדה איתו אתמול.

"הוא מחזיק מעמד" שיניתי נושא תוך שאני ממשיכה להביט בבחור.

"כן, הוא מכר של אחותי" השיבה אורנה בחיוך ממזרי.

"תשמרי עליו, הוא נראה לא רע. אני חייבת לזוז" נישקתי את אורנה על השפתיים ויצאתי החוצה.

סתם. מיותר היה לחשוב שאיציק יחכה לי. היא יפה. אני לא יודעת יותר מזה, אבל היא פשוט נראית טוב. אני לא יודעת אם אני עצובה, כועסת או סתם מרגישה דפוקה ואדיוטית. מיותר היה להאמין לאורנה, שיש עוד סיכוי לקשר אתו. 'היא מכוערת' 'היא דפוקה' התיאורים שלה רחוקים מהמציאות. אסור להיעצר ולחשוב על מה שהיה. הייתה הזדמנות והיא בוזבזה על ידי 'בזק'. או שאולי הוא לא ניסה בכלל להתקשר, כי לא היה מעוניין. עכשיו, זה כבר לא חשוב. אני נכנסת למכונית שלי ומדליקה את הרדיו, בלי להניע את הרכב. מוזר, השיר 'בדד' של זוהר ארגוב מתנגן כאילו בהזמנה. אני יושבת, מאזינה ומסתכלת מהחלון הקדמי. זוגות זוגות, יוצאים מאולם האירועים. כדאי שאסע מכאן, זה לא נעים לשבת לבד בתוך רכב. אני יוצאת מחניון האוניברסיטה ונוסעת במהירות לכיוון הבית. רוצה לסיים את הלילה הזה מהר. מחר יום חדש, ובוודאי יהיו גם התחלות חדשות. אני עולה לדירה. השעה 2 בלילה. משעמם. בלי לשים לב אני מתחילה לסדר ולנקות את הבית. אני אוספת את הבגדים שפזורים בדירה ומגלה שדמעות מציפות את פני. אני בוכה. רע לי. אני שוטפת פנים, העיניים אדומות. זה לא אני. אני לא זוכרת מתי בכיתי בפעם האחרונה. אני עומדת מול הכיור במטבח ובוהה בכוסות שמחכות לרחיצה. חייבת להירגע. בשעה 3 בלילה אני מגלה שהבית כבר מבריק. מדפדפת בעיתון, אולי אתפוס איזה כתבה שלא קראתי. אין. הכל מוכר, את הכל כבר קראתי. מדליקה את הטלביזיה. בבוקר אני מתעוררת על הספה בסלון. השעה 8 ואין לי חשק לקום. אני ממשיכה לנמנם כנראה שנרדמתי. בשעה 2 בצהריים אורנה מעירה אותי..       

המשך יבוא....