לאחר 92 שנים ארוכות ומלאות עניין, מאס סבא יצחק בחייו והחליט לשים להם סוף. את חודשיו האחרונים העביר בבית אבות פסטורלי בטבעון, כשבחדר הסמוך אליו שוכנת אשתו מזה שישים-וחמש שנים. שכן, על אף שלא היו מסוגלים לראות זה את פניה של זו מבלי שתתלקח מלחמת עולם תוך שניות, הרי שגם לא יכולים היו להתקיים בלי מלחמה זו לאורך זמן. וכך, אחרי עשרות שנים של בית משותף, צער גידול בנים ושמחת גידול נכדים, מצאו עצמם השניים ישובים שעות ארוכות על ספסל תחת צל עצי אורן, כשציוץ ציפורים מפר-שלווה נישא באוויר, והם בטלים מכל מעשה. אני עצמי, חשבתי כשביקרתי אותם, הייתי עוזב הכל ועובר לגור שם תיכף ומיד, וגם עם חלוף השנים מאז לא השתנתה דעתי בעניין, אולי רק התחזקה הכמיהה לכך  .

בכל מקרה. משנכנס בו עניין המוות לא יכול היה להרפות מן הרעיון, ועל כן הוגדר על ידי הנהלת המקום 'גבולי', ושהותו במקום הותנתה בהתנהגות נאותה  .

לילה אחד, מעט לפני שהציפורים התעוררו לעמל יום חדש, צלצלה אחות תורנית לבית הורי והזעיקה את אבי שימהר לבוא כי האיש קלע לעצמו חבל ואיים להתאבד בתלייה  .

"איך הגיעו לידיו חומרים לקלוע מהם חבל?", שאל אבי, שכן סבא היה סוג של מקגייור מקומי ונדרשה זהירות מתואמת מראש עם מצאי החומרים העומדים לרשותו. "אתה תחשוב שאני עובדת עליך" אמרה האחות, "אבל הוא קלע חבל מנייר טואלט ואני מבטיחה לך שאני יכולה לתלות את עצמי עליו בזה הרגע מבלי שייקרע  ".   ואכן כך היה.

ממציא פטנטים גדול היה האיש מילדות, וככל שהתקדם בשנים הלכו רעיונותיו ואיבדו אחיזה במציאות. יום חורף אחד באנו לבקרם ומצאנו אותו שכוב מתחת לטנדר הירוק הגדול שלו, מנסה להבעיר מדורה מזרדים לחים שאסף מסביב. "וזה מה?" שאל אבי. "מדורה" ענה לו סבא. "את זה אני רואה. אבל למה מדורה מתחת לאוטו". "אני צריך לרדת לעיר למטה. קר היום. אני אחמם אותו מעט".

   ---- 

הריח מתחת ליריעת הברזנט בארגז טנדר השברולט הירוק הוא ריח הילדות שבאפי. סבי היה מסיט את היריעה, אחותי ואני היינו נשכבים כמו בעמידת דום מתוחה, מצמידים ידינו לצידי הגוף, נשבעים תחת איום אצבעו המונפת לעברנו שידינו לא יזוזו ממקומן ושלא נתיישב כל הדרך, ואז הוא היה פורש מעלינו את היריעה, מכסה אותנו אל מעבר לראש ומותיר אותנו בעולם חשוך, בינות כדי חרס גדולים וערימות קש וקני קנה, שהיינו קוראים לו בטעות במבוק, והיה נכנס לתא הנהג ומתניע, והאנייה הגדולה היתה יוצאת לשיוט אטי  .

וכך, שכובים תחת הברזנט בארגז פתוח של טנדר, היינו נוסעים מבית סבי וסבתי שבכרמל עד לביתנו בנצרת עילית, מרחק חמישים קילומטרים ואנו בני חמש ושש. לא היה אושר גדול מזה. רק אוזנינו היו לנו לתחושת המסע. אוזנינו, רעש המנוע ותגובת הגוף לשינויים במהלך הנסיעה. הירידות מן הכרמל, הנסיעה בעמק, הטיפוס להרי נצרת, הרמזורים, רעש כלי הרכב הסמוכים, נסיונות הניחוש באיזה חלק של הדרך אנחנו נמצאים. עד שהיה משיל מעלינו את היריעה, שואל מי ביקש להגיע ליהופיץ ומסמן בכך את סוף המסע  .

המסע הראשון שלו עצמו היה מעט לפני מלחמת העולם הראשונה, כשאביו החליט לפצל את המשפחה ולמלט את הבנים לפלשתינה מתוך תקווה – שמלכתחילה התעכבה בשל המצב הכלכלי ולבסוף נתבדתה עם בוא שלטון הרייך השלישי - ששאר המשפחה תבוא בעקבותיהם  .

וכך עזב סבא יצחק - שאמנם עוד לא היה בר מצווה אפילו אבל אינני יכול לדמות שייקרא בשם אחר חוץ מאשר סבא יצחק - את ביתו שברוסיה והגיע לנמל יפו ומשם לפתח תקווה, "לעבוד בפרדסיהם של יהודים טובים  ".

אלא שמעט אחרי הגעתו פרצה מלחמת העולם הראשונה, הטורקים נלחצו מפני הבריטים ומצוקת הרעב גברה, ושוב נחלצו לעזרתו יהודים טובים והעלו אותו על אנייה שעשתה דרכה לארגנטינה.

איש איננו יודע בוודאות מה עשה שם, בארגנטינה, אבל כעבור חמש שנים, בגיל שמונה עשרה, עלה לארץ ישראל בשנית. הפעם הרחיק צפונה עד לשפת הכנרת - שכן עוד ברוסיה היה בן למשפחת דייגים - ושם, ממש מתחת לארבל, קבע את מושבו. בימים היה דג או מעבד שדות ובלילות היה קולע רשתות דיג לטובתם של בני טבריה וקיבוצי הסביבה, או בונה חכות. שם התחתן עם סבתי, גאל אדמות ופיזם לעצמו שירים בספרדית שאיש לא הבין. אחר כך, עבר לחיפה כדי שלבנים יהיה איפה ללמוד, ושם פתח חנות לצרכי דייג  .

החנות עלתה ופרחה עד קום המדינה, או יותר נכון - עד הופעתו של בן גוריון בחייו של סבי. הוא ותנועת הפועלים שלו, שכפתה על כל דייגי הקיבוצים והמושבים בישראל לרכוש את ציוד הדייג שלהם מרשת המשביר המרכזי, שבעצמה ייבאה אותו ממדינות מתפתחות אחרות, וכך דירדרה אותו לדשדוש כלכלי ולתסכול כללי למשך שנים ארוכות .

לא היה איש שסבי שנא יותר מאשר את בן גוריון. כשהייתי קטן היה אבי אומר לי: "גש לסבא ותלחש לו באוזן בן גוריון". מיד למשמע השם המפורש היה סבי אומר בשקט, כמעט בקול בלתי נשמע, לעזאזל קטן ומבשר רעות. ומיד אחריו, כמו טפטוף שכבר בתחילתו אתה יודע שעומד להפוך למבול גדול, היה העזאזל שלו הולך וגובר ותופס תאוצה ואחרי דקות מעטות נמצאנו כולנו בתוך סערת לעזאזל איומה ונוראה שיכולה להשמיד על נקלה ערים בינוניות בגודלן, כמו ניו אורלינס למשל.

זעפן גדול היה. כל כך הרבה פעמים השתמש במילה לעזאזל בחייו עד שהפכה לאמירת השלום הבסיסית במשפחתנו. גם אם לא אראה איזה דוד שלוש או ארבע שנים ואז ניפגש, הוא מיד יטפח לי על השכם ויאמר לעזאזל ומיד נתיישב לשולחן. אפילו ילדיי, שנולדו הרבה אחרי שסבא יצחק חלף מן העולם, משתמשים במילה זו כאילו בעצמם ינקו אותה מפי הסוס. 

---

מכל אותם יהודים טובים שהיה סבא מפליג בשבחם מעת לעת, החבר הטוב ביותר שלו היה דווקא ערבי טוב אחד. אינני יודע כיצד ואיך נפגשו, וכבר מאוחר מדי לברר אצל שניהם, אבל מיום שאני זוכר את סבי, אני זוכר את בוטרוס ידידו. החיפאים שבינינו זוכרים בוודאי כי בלבו של חוף דדו עמד מין כפר קטן שעיקרו מסעדה מזרחית, שנקרא כפר סמיר. הכפר הזה כולו היה – ואולי עודנו - מורכב מבני משפחתו של בוטרוס, שהיה בכלל קדר והתפרנס מעשיית אותם כדי חרס שאחותי ואני היינו נסמכים אליהם בנסיעות הסמויות מעין. גם בניו ובני בניו היו אמונים כולם על מלאכת הקדרות, ויכול להיות אפילו שאני זוכר במעורפל שלט האומר כפר קדרים, שם בכניסה לחוף דדו.

ימי סבא ובוטרוס היו כמובן הרבה לפני שדדו מת ולפני שקראו חוף רחצה על שמו. ביתו של בוטרוס עדיין היה מרוחק קילומטר או שניים מחוף הכרמל - שהיה חוף הרחצה החיפאי המרכזי - והיינו מגיעים אליו בדרך עפר ומתקבלים בעוגיות תמרים וקינמון שבצקן מנוקד בדוגמא העשוייה במזלג, שלימים למדתי שנקראות מעמולים בצורה כזו או אחרת. שם למדתי על קיומם של הזעתר ושמן הזית, ושם ניסיתי לסובב אובניים שגוש חימר מוטל עליהם - בחוסר הצלחה מעורר השתאות, יש לציין. ושם אפילו אהבתי את סבי יותר מאשר בכל מקום אחר. 

אחר כך החל הבטון לנגוס בדרך העפר והמתרחצים החלו לבקר את כפר הקדרים ושמשיות הופיעו, וסוכות מציל, ובניו של בוטרוס השכילו להבין שמסעדה היא האפשרות הטובה ביותר שלהם להישאר בשטח, וכך הופיעו מקררים של קוקה קולה במקום בו עמדו האובניים, וסבא שלי מיעט בנסיעות, ואנחנו היינו כבר בלאו הכי גדולים מכדי לשכב בטנדר מאחורה ומה שהיה היה. כדרכם של דברים. 

אבל יום אחד, כשכבר הייתי חייל, טלפן בוטרוס הזקן, שכבר היה ממש ממש זקן, אל סבי, שגם הוא כבר לא היה בנעוריו, ואמר לו שרגע אחד לפני שהוא והוא מפנים את מקומם והולכים לעולם שכולו טוב, ולפני שנכדיו של זה יחלפו על פני נכדיו של זה במקום כזה או אחר מבלי לדעת דבר, הוא מבקש שיבוא סבי עם כל בני משפחתו ושנעשה אצלו את ליל הסדר. "אתם", הוא אמר, "תביאו איתכם את כל האוכל היהודי שלכם, ורק אני אשב עימכם ליד השולחן, ובני ובנותי יגישו לכם ולי את האוכל שלכם מן המטבח ותקיימו את הסדר שלכם כמו שאתם יודעים".

וכך היה. ישובים היינו כארבעים איש בביתו של בוטרוס בערב פסח חשוך אחד, בחוף ים שלא היה בו איש באותו לילה, ואכלנו גפילטע פיש ומרק קניידלעך וחרוסת ומרור שהגישו לנו בניו הערבים של בוטרוס, והצעירים שבקרבנו חיפשו אחר האפיקומן בין כדי החרס הגדולים, והיה שמח. ואינני יודע מי משני הזקנים היה מאושר יותר באותו ערב, אבל שנתיים מאוחר יותר כבר היו שניהם באמת בעולם שכולו טוב. 

---

סבי פשוט כבה יום אחד. בכל השנה שלפני כן הוא הלך והצטמק כמו ליבה של תפוח שנשכחה ימים אחדים בפינה מרוחקת. בסוף הוא היה קטן כל כך שהיו מלבישים אותו בבגדים של ילד, שאולי בכלל חסרו לו בילדותו.

ונכדיו וניניו של בוטרוס, שראש משפחתם ישב על אדמתו הרבה לפני שסבי הגיע למקום, יצטרכו להישמר עוד מעט מלהעלות דמעה לזכר אביהם או אדמתם שהיתה ואיננה, פן ייחשדו שהם אבלים את יום הנכבה, ואז ייתנו להם ליברמן וחבריו – וגם אני ואתם – שלוש שנים לחשוב טוב טוב אם שווה להם להתבכיין. 

חג שבועות שמח.