| הנסיכה מארץ הדמיון בארץ הדמיון, על גבול ארץ החלום, על גבעה נישאה, ניצב לו ארמון. ובארמון גרים באושר ובשמחה מלך, מלכה, נסיך ונסיכה. הנסיכה מבלה רוב הזמן בארמון, ותמיד לצידה המטפלת, סימון, שרוחצת אותה, מלבישה ומסרקת מחבקת אותה ומפנקת. ולנסיכה בארמון מערכת חדרים: חדר משחקים' בו צעצועים נהדרים, חדר לימוד ובו ספרים, חדר שינה וחדר מגורים. הנסיכה לא לומדת בבית-ספר ממלכתי כי יש לה בארמון בית ספר פרטי. היא לומדת חשבון, כתיבה וציור נימוסין, רכיבה על סוס, נגינה וכיור. ובנוסף, פעמיים בשבוע מורה פרטית מלמדת אותה בצורה שיטתית אנגלית, צרפתית וסינית, יוונית, רוסית ופיליפינית. אבל כשמלאו לנסיכה שבע הפסיקה לצייר ולהתעניין בטבע. פעמים רבות מחדרה בקע קול: משעמם לי... משעמם לי...זה הכל. יום אחד, זה היה לפני פורים, ערכה המלכה נשף לכבוד האבירים כדי להביע תודה והערכה, כמו שאומרים, על היותם נאמנים וכל כך מסורים. הגיעו האבירים עם בנות זוגם, הביאו את ילדיהם גם, והנסיכה פגשה ילדים אחרים - שיחקו, רקדו והפכו חברים. אך מכולם מצא חן בעיניה רון, ילד חמוד ברוך כשרון. כשהנשף נגמר וכולם עמדו לעזוב היא בקשה שילך אחרון. שאל רון את הנסיכה: אוכל לשוב לשחק אתך גם מחר? נוכל גם לרקוד לצלילי המיתר, זה יהיה פשוט נהדר. בוודאי, ענתה הנסיכה בחיוך ולא חשבה כלל על המילה 'שיוך'. אך על כך תשמעו בעוד רגע, עכשו אושרה של הנסיכה ללא פגע. הנסיכה התכוננה לשינה, קראה סיפור, התנמנמה. הקץ לשעמום! הרהרה הנסיכה והמטפלת כיסתה אותה בשמיכה. למחרת, עם הנץ החמה, פנתה הנסיכה לאמה: אני רוצה להזמין חבר שהכרתי אמש זה הגבוה, החמוד, שעל הלחי יש לו נמש. אמרה המלכה: זה לא סביר. הוא אינו נסיך, רק בן של אביר, הוא משתייך למעמד אחר, צר לי, עכשו עלי ללכת פן אאחר. הנסיכה רצה לחדרה, ימים רבים בו הסתגרה. לא אכלה, לא שתתה, התעצבה, בכתה ולבסוף חלתה. שאלה אותה סימון: מה קרה נסיכה? מחדרך עלו קולות בכי וצווחה, מדוע את מתעצבת? מדוע את מתייבבת? הו סימון, הו סימוןת אמא לא מסכימה שאזמין לארמון את רון, בן האביר החסון. הו, בשבילי זה אסון! אל תבכי נסיכתי, אל תתעצבי, אמרה המטפלת בקול לבבי. הזמיני, אם כן, את הנסיך פול ותוכלו לשחק יחדיו מונופול. אבל רון מוצא חן בעיני, האם בן אביר היא מילת גנאי? אני רוצה את רון, אני רוצה את רון. - נצטרך, אם כן, חשבה סימון, למצוא לבעיה פתרון. אסור שהנסיכה תתעצב ותתייסר. ההגיון זאת בפרוש אוסר! נסיכות צריכות להיות שמחות, מאושרות ומחוייכות. אך הנסיכה המשיכה להסתגר בחדרה, לעתים הסתכלה מבעד לחלון לעבר הטירה, מקוה לראות את רון, אף שזה רחוק נורא, אך זה אף פעם לא קרה. המלכה קנתה לה מתנות, נגני הארמון ניגנו לה מנגינות אך שום דבר לא עזר - בכיה נשנה וחזר. עברו שבועות ועוד ימים ובארמון - אווירת נכאים. המטפלת לא מצאה פתרון והנסיכה רק רוצה את רון. יום אחד, המלך עמד לצאת לציד בזים בלווית להקת כלבים עליזים. המלך נעזר במשרתים ובעוזרים אך חשובים מכולם היו האבירים. הפמליה התאספה בחצר הארמון הנדון וכעבר זמן קצר בא המלך, האדון. אבל פרנץ לא היה בין האבירים, והמלך הופתע שדוקא פרנץ בין המאחרים. את פרנץ המלך אהב במיוחד כי בנוסף להיותו מסור, הוא היה מיוחד: אביר אמיץ, חכם ובעל חוש הומור שידע על המלך היטב לשמור. המלך פנה לאביר הנרי וקרא: היכן פרנץ? האם משהו אירע? מדוע אינו כאן? מדוע הוא מאחר? קרא לפרנץ שיגיע מהר! אדוני המלך, אמר הנרי האביר, לבן של פרנץ חולי נדיר. פרנץ יושב ליד מיטת בנו יום וליל. מסרב לזוז משם, ומתפלל. ומה יש לילד? שאל המלך, בחרון. איך קוראים לו? - קוראים לילד רון. ומה המחלה של רון? שאל המלך בדאגה. געגועים, מלכי, הנרי בשקט הגה. געגועים? שאג המלך באיבה, הוא מתגעגע לביתו הקודם, לחורבה? האם הטירה בשבילו אינה טובה? כך מתנהג רק אדם כפוי טובה. מלכי, אמר הנרי, ועוד מידע הזרים, רון היה בארמון בנשף האבירים. הוא מתגעגע לילדה חמודה ושמחה אותה פגש בנשף שהמלכה ערכה. אדוני המלך הטוב, החסוד והמתחשב, מאז רון רק על הילדה חושב, אך אין מרשים לרון לשחק עם הנסיכה ומאז הוא מסתגר בחדרו, בחשכה. רון אינו אוכל והוא מאוד חלש, העצב לנשמתו פלש, הוא עצוב, מיוסר וכוחו תש, הוא חולם והוזה, לגמרי מטושטש. בינתיים, התאספו האבירים בצל עץ האלמון. פתאום פקד המלך: חוזרים מיד לארמון! אני מבטל את הציד. תודיעו לכולם, אמר המלך ונאלם. אבל יסלח לי אדוני, אמר האביר הנרי בצורה זהירה, מעולם לא בוטל מסע ציד בהתראה כל כך קצרה. ומה יחשבו המלכים שהגיעו מרחבי העולם? מסע הציד הוא ארוע שכל אורח עליו חלם! עשה כדברי! פקד המלך בסערה, ואחר כך גש לפרנץ ומסור לו הודעה קצרה: המלך פוקד עליך להגיע לארמון, והבא עמך את בנך רון. ולאביר ג'ון אמר: תודיע לטבחים להכין מטעמים, כיבודים ופיצוחים. לכבוד הנסיכה אני עורך מסיבה, ויש לכך סיבה. כאשר רון הגיע לארמון החלימה הנסיכה, ושוב היא מאושרת, צוהלת ושמחה. מאז רון והנסיכה מדי יום נפגשים, לומדים יחדיו, משחקים ומתלחששים. הנסיכה לא זזה מרון ורון מהנסיכה לא מש. אולי רון אינו בן אצולה - אך בעיני הנסיכה הוא נסיך ממש. |