כמו בזוגיות, יש את תקופת ההתאהבות, בראיון הראשון כשיושב/ת מולך אדם מבריק, שנון, חריף, מלא אנרגיות, ויש התלהבות כזו של משהו חדש. תחושה שיכנסו אנרגיות חדשות והמחלקה שלו תטוס לירח.

כמו בתקופת ההתאהבות, הכל נראה מושלם מדי.

אחרי שלושה חודשים מתגלים החסרונות (והרי לכלנו יש). יש קשיים במחלקה והוא לא תמיד מתמודד איתם, יש פוליטיקה אירגונית שהוא לא מכיר, יש לקוחות פנימיים או חיצוניים שהוא עובד איתם לא נכון.

אחרי שנתיים מתחילה האהבה האמיתית, זו שמבוססת על הערכה, לא מסונוורת, שרואה את החסרונות, אבל מכירה בכך שהיתרונות עולים עליהם בהרבה. לומדים איך להשלים אחד את השני,נוצרת קירבה שאפשר לצחוק אחד על החסרונות של השני, אפשר לעבוד בפתיחות, להציף הכל- לטוב ולרע, לעבוד על החולשות, להכיר את העולמות שמשפיעים עלינו מחוץ לעבודה, לחלק משימות לפי התאמה.

ברור שלא תמיד עם כלם נוצרת כזו כימיה, אבל יש אנשים בדה מרקר שהיקימו להם אוהל קטן אצלי עמוק בתוך הנשמה.

הפוסט מתייחס לעובדים גברים ונשים כאחד.