לפעמים בא לי לצעוק עד לב שמיים, בלי לומר מילה. לגעת באושר בקצה הכאב ולבעוט בו החוצה, להקיא מקירבי, בלי לומר מילה רוצה להפסיק להיות אילמת ולהוציא הכל, אולי בשם בדוי, בכדי לומר מילה ויודעת שלא אוכל להיות עלומת שם ולצעוק עצמי לדעת, אם לא תאמרו לי אישית איזו מילה אז אני שותקת, כי יש תסריטים שאפילו התסריטאי ההזוי בעולם, לא היה יכול להגות, ולא אומר מילה והכאב שם בפנים לעד יהדהד ויככב גם אם לעיתים מקום קבורתו לא נודע ואני עם מטען מלא בלב כבד שממען לפגוע בסביבה, לא אומר מילה ולפעמים שם בתמונה, ניתן לראות שהוא קיים וזועק עד לב שמיים, בלי לומר מילה.
ככה זה כשמשמשים ככותל במקום בו עדיף לא לומר אף מילה אני נשארת כותל קטול...כי יש אבנים עם לב אדם. |