נוס פרימה נוקטוס (זכות הלילה הראשון)
זהו זה...מעכשיו רק מה שמכעיס אותי...בעצם כל הזמן זה היה זה...
פוסטים פופולאריים
-
בא לי סקס
28/4/08 | 9837 צפיות
-
ניצלתי מצרה גדולה
5/1/08 | 1121 צפיות
-
רק בשביל לקבל זיון
10/10/10 | 5575 צפיות
-
זו לא את, זה אני...
17/12/07 | 2062 צפיות
-
תמונות חדשות- אף חדש
22/3/11 | 1173 צפיות
-
נבצרותה הזמנית של היכולת להכיל
25/12/07 | 1141 צפיות
פוסטים אחרונים
- על מיתוסים ותחליפי אמת 19/2/13
- הבדידות והשעמום וחוש הקשקוש. 4/2/13
- כמה עולה מדינת רווחה (בשטחים) ? 15/1/13
- השוואה להבדיל 19/12/12
- החזירות מתחילה בתוכי 30/8/12
- הדו"ח על הישראליות 21/6/12
הצוצלות הומות בשבתות
האמת היא שהן הומות בכל יום, אבל בימים ההם בנו את הארץ ולא יכולת להתעורר אלא לדפיקות הקומפרסורים החוצבים את האבן, לפקפוק מכונות הבטון ולצעקות הבנאים בערבית מתובלת במילים עבריות ורק בשבת משנדם הכל הייתי מתעורר לקול המיית הצוצלות, שלי הוא הזכיר שעכשיו שבת בבוקר. אחרי 40 שנה, שוב התעוררתי לקול המיית הצוצלות, אבל היום רק יום שישי. לא בונים כאן יותר כלום, שקט מחריש אוזניים... כל מה שפריק פורק והחברה ה"צודקת יותר" שניסו להקים כאן, קרסה בפיאסקו ענק, אחרי שהתברר שבשביל להקים חברה צודקת יותר, דרושים אנשים צודקים יותר ואלו לא היו בנמצא, מפני שאין בהסדר חברתי, יהיה אשר יהיה, כדי לשנות במשהו את טבע האדם. זאת הייתה טעות ילדותית, או בשמה הסלחני תמימות. אמא שלי הגיעה לכאן לקחת חלק במאמץ בתחילת שנות החמישים. היא מופרטת לגמרי היום ואם יפגוש אותה מישהו בשבילי המשק ויבקש לדרוש בשלומה, יעלה לו הדבר 5 שקלים. אם היא תרצה להגיע לישוב סמוך שיש בו חנות ותתפוס טרמפ עם איזה רכב מזדמן, 5 שקלים, אולי היא תצלצל לגנן ותתיעץ איתו איזה צמחים לשתול בגינתה לקראת הקיץ, מיד יתחילו גלגלי הנהלת החשבונות להסתובב ומחשבונה יזרמו לחשבונו, 5 שקלים. חוץ ממעבר די טורדני של 5 שקלים מיד ליד במין מחזוריות קבועה, דבר לא קורה. המושג 'סמוך' שמרבים לדבר בגנותו, אבל שהיה תמיד חומצת האמינו של היוזמה האישית, התחלף במושג 'נחכה ונראה' ובאמת נראה שכולם כאן מחכים למשהו שאיש אינו יודע מהו. אני אוהב מאוד את המקום הזה, אבל עכשיו אני רק מחכה שיגמר החג ואוכל לחזור הביתה לתל אביב. |
תגובות אחרונות
-
קצ'ינסקי
בתגובה על על מיתוסים ותחליפי אמת
-
אורורה בורליס
בתגובה על חמישה סוגי כאב
-
laline
בתגובה על הבדידות והשעמום וחוש הקשקוש.
-
ליאורשולץ
בתגובה על בא לי סקס
-
סיעור.
בתגובה על כמה עולה מדינת רווחה (בשטחים) ?
-
אינדיאנית אדומה
בתגובה על
תגובות (23)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
כן, עם הניתוח שלך אורח פורח אני מסכימה,
הכאב הוא מקומי ונקודתי - הוא יחלוף כשיושלם
התהליך, ואני שמחה להאמין ואולי אף לצפות
שבסופו יהיה יותר מוסר ויותר הגינות במסגרת החדשה
שאתה קורא לה הקיבוץ החדש...
זה עדיין לא יפתור את הבעיה של הדור ההוא
אבל יתן תקווה לילדים שלך
בהצלחה !
אז את נעה בין שני עניינים.
המה והאיך.
לגבי שאלת המה, רוב הקיבוצים נאלצו לעבור הפרטה כמוצא אחרון להשרדותם והשרדות חבריהם הוותיקים.
שאם לא הופרטו היו חדלי פרעון, ללא מעקפים, ללא פנסיה ללא בית וללא כלום, כך שכורח המציאות הכתיב את המה, ולרוע המזל בדקה התשעים.
ממש כפי שטוען תוהו, יתכן והקדמה של 10-15 (לא דווקא 40) שנים היתה משנה את פני הדברים, אבל אותם ותיקים עמדו בפרץ, וגרמו לשכמותי ואולי שכמותכם (מוקדם יותר) לומר, אם כך שלום.
עכשיו לשאלת האיך.
להמולה הזאת נזרקו קיבוצים רבים בלי זמן להכנות מחד, ומאידך, בני אדם, לרוב חיצוניים, ניהלו את המעבר הזה, לא תמיד ברגישות הנכונה.
לכן ישנם מקרים קשים. גם אני, שברבות הימים שבתי כחבר קהילה לקיבוץ אחר, רואה איך נגרמות אוולות להורי, שלבשו כחולים "על באמת", עשרות שנים והמון שעות ביום.
בקיבוצי החדש אני משלם בכל חודש מס ערבות הדדית, שכל כולו מיועד להבטיח את אותה אוכלוסיה וותיקה, ואילו אני לא אהנה ממנה (למעט ההנאה שיש לי בכך שבישוב בו אני מתגורר לא יהיו מקרים של דלות ונזקקות).
הנושא הוא סבוך ומורכב, ומלא באנשים, ולכן אינטרסים, לא פעם מנוגדים.
על כל פנים ברוב הקיבוצים השינוי הטיב כלכלית עם רוב האוכלוסיה הוותיקה.
בקיבוצים רבים אף לא שינו את סידרי החיים לאותם אנשים והם עדיין חיים בתוך מסגרת ישנה, בה הקיבוץ דואג לכל צרכיהם.
הוא בוודאי השיב עשרות משפחות צעירות שהחיו את המקום ובכספי המיסים, השכירות, ושרותי החינוך, החיו את הגוף הגוסס.
כמובן שהתמונה המלאה לא מעניינת את האדם הפרטי שנקלע לצרה על רקע השינוי.
מאידך, צרות כאלה ישנם בכל ישוב וקהילה שאינם קיבוציים, ואלו יזכו לפחות תשומת לב.
האמת? אני דווקא כן, זועקת - רק לא מצאתי למי...
ואם אזעק מי ישמע? פה קרה מצב בו האגודה/השיטה לקחה את המעט
שנבנה בעמל של חיים ודור ונהגה בו ב"פריצות" של ממש
לפחות בקיבוצים שאני מכירה אישית בסופה של הפרטה היא לא סיפקה
רשת הגנה אמיתית אלא רק סיסמא דלוחה ומבישה...
ורייכמן - הוא מחלק עכשיו את אדמות גליל ים לכל המרבה במחיר
וחי כמלך, כאילו אין דין ואין דיין
טוב הוא דווקא הבין לפני הרבה זמן איפה הצד הטוב של הפרוסה...
אני מאד שמחה שאמא שלך במצב טוב - אשריך !
(הנה הגדלתי לך את האותיות, אבל מהירוק של ההר הירוק תמיד
אינני יכולה להנתק, אדם הוא כנראה בכל זאת תבנית נוף מולדתו) ...
תגידי, איך את מצליחה בכלל לקרוא את מה שאת כותבת, גם פנטון חיוור וגם פונט זעיר...בחייך.
רייכמן ששימש שנים כמנכ"ל תנובה, התפרסם בין היתר בחלוקת משכורתו בת כמה המליונים בין חשבונו הפרטי הסמוי לבין זה של אילת השחר שבו היה חבר ושמטעמו נשלח לתפקיד, עוד טרם ההפרטה.
אמא שלי חיה מצוין בקיבוץ, ההפרטה רק עשתה לה טוב וחבל שלקח כל כך הרבה זמן לעשות אותה.
הדאגה להורים, או העדר הדאגה, אינו עניין של השתייכות חברתית, זהו עניין אישי, גם בעיר יש שאינם דואגים להורים שלהם וגם בקיבוץ..אלו הם ערכים אישיים של אנשים פרטיים ובכל מקרה, חוק האגודות השיתופיות אינו מאפשר הפרשים של מעל 20% בין השכר הגבוה ביותר, לנמוך ביותר.
לי נדמה שהם חיים לא רע יחסית לאנשים מבוגרים במקומות אחרים ולמה בעצם את לא זועקת על דלות הפנסיה של כל הציבור הזקן בארץ ?
השיטה אינה נכונה, על כך אין לי ויכוח איתך, בדיוק בגלל זה עזבתי מיד אחרי הצבא, ואין בי חרטה, מאז אני מרוויחה את חיי בכבוד, אך מאחור נשארו ההורים, אלו שגדלו לתוך זה וראו בכך דרך חיים, חלקם נהגו כרייכמן, חלקם נהגו כמרכז המשק ההוא משפיים, חלקם הלכו כפתאים אחרי השוק האפור וקסמי הבורסה והכרישים, אלו דוגמאות מעטות של פרטים שהבאישו את ככל התפוחים בסלסלה, אך הרוב הדומם והמסור שהאמין בדרך וצמח איתה הגיע אכן לפת לחם, ולא חשוב בעייני אם יש להם הרבה "זכויות" בכך, חשוב שאין להם מנוס כעת ואין להם מוצא, על אלו ליבי כואב...והבניםשלהם - בני הדור שלנו - הדור השלישי, התגלו כאכזרים וגסי רוח במלוא מובן המילה, כי האחריות לדור ההורים בכל מקום ובכל מצב תלויה ועומדת על דור הבנים, גם כשיש רווחה וגם כשיש מחסור...ועל אלו - בני הכיתה שלי ואחיהם אני ממש כועסת, במילים אלו, כי הם בגדו לא רק בשיטה אלא גם במוסר הבסיסי....
שבת קסומה.
ועוד דבר...מי שבהיא את התנועה הקיבוצית לחרפת רעב כמעט, הם אותם מייסדים והבנים שלהם ובמיוחד אותם אידיאולוגים שהתנועה הזו הצמיחה מתוכה.
כאמור, כשבאים ומתלוננים על כך שמישהו "הרס" את הקיבוץ, צריך לבדוק מי הביא אותו לפוטנציאל הרס שכזה ובאילו אופנים.
מבלי להיות סוציולוג או חוקר חברה חובב, מה שהכי בולט לעין שלי, הוא הנוהג הנפסד שהפריד עבודה מפרנסה, לאמור, די אם תהייה עסוק, אין צורך להיות גם פרודוקטיבי, אנחנו כאן אגף הרווחה של האנושות, אור לגויים ממש ואם תכנס לחדר האוכל בשעה 7 בערב עם בגדי עבודה כחולים, תקבל את מלוא הכבוד המצוי במקומותינו, אפילו לבשת אותם רגע לפני שנכנסת פנימה.
טוב, זה באמת לא מייצג כי ביטוח בריאות יש כאן לכל רש ומרושש...אבל, אולי אם רייכמן לא היה מבקש לקבל את עיקר משכורתו בתלוש נפרד לחשבון אישי פרטי ואת היתרה לחשבון המשק, היה מספיק גם בשביל שלושה ניתוחים.
אבל זהו בדיוק תוצר הלוואי של השיטה שאומרת שעבודה קודמת לפרנסה ולא היא...
סיפור אחד, קטן, מקומי, לא מייצג בעליל, בנמחזור שישי באחד הקיבוצים המבוססים נישא לבת מחזור שמיני של הקיבוץ הגדול בארץ, נולדו לתוך זה, שימשו את זה, קיימו ובנו את זה, ילדי השמש, תפארת המולדת, מילאו שנים תפקידים ציבוריים, ישבו בכל הועדות, ניסחו החלטות, בנו תקנונים, הסדירו חיים שלמים, ילדו ארבעה ילדים ועשרים וחמישה נכדים, (כולם בקיבוץ עדיין)
הגיעו לשבעים ומשהוא, נזקקו לניתוח מעקפים.. אין תקציב.. אין אישור.. אין מוצא.. אין בושה..........כבד מאד מחיר ההפרטה.
בליבי יש על אלו חמלה גדולה !
אני סבור אחרת...
לו היו מפריטים אותם לפני 40 שנה, לא היה שום איום על קיומם היום...
ליבי על
אותם מבוגרים
שחיו
וידעו ותמרנו ועבדו
בקיבוץ-
והופרטו לעת
זיקנה
-
ריק
דווקא קראתי בעיון.
העניין הוא, שמתנגן צליל מאוד ביקורתי מדבריך (לפחות באוזניים ה"לא מוזיקליות" שלי), על השינויים האלו, בזמן שאתה למעשה, הגעת שנים רבות קודם לכן למסקנה, שהקיבוץ ההוא אינו בר קיימא, בעצם עזיבתך.
הקיבוץ איבד את היכולת להתקיים במתכונתו המקורית, ברגע שהחברה הישראלית הפסיקה לראות בו מפעל חיוני להקמתה.
האתנן עבור קיבוצניק על סגנון החיים, היה התפיסה העצמית והסביבתית שלו כאליטה וכזכות להשתייך לחברה הזאת. זה היה התגמול לשעות עבודה, תורניות, שיתוף וכיו"ב, ולכן היה במסגרת הטבע האנושי.
אילו היית קורא את הפוסט בעיון, היית מגלה שכתוב שם שאין בהסדר חברתי כדי לשנות במשהו את טבע האדם.
זאת הסיבה שלא נשארתי וזאת הסיבה שלא מצאתי מה לשנות...
שאל את עצמך למה עזבת את הקיבוץ ההוא, "הישן והטוב".
הקיבוץ התנער מעצמו, לא לפני שהחברה הישראלית עשתה כן.
מדוע לא נשארת לשמור על העבר?
או, להשתנות באופן אחר?
לא מדוייק, לפחות במקרים אותם אני מכירה אישית,
בני הדור השני נהגו בעבודה כערך מקודש עד כדי סגידה דתית
והיום, משעברו לגיל הפנסיה דוחקים אותם מנהלי הקהילה
והדורות הצעירים "החצופים" מתוך כל מיני מניעים
גם יהירות, גם אדונות, גם סגירת חשבונות קטנונית
ואלו - אין להם כלים אלא להכנע, שהרי מס השפתיים של ה"רשת הגנה"
אינה תומכת בהם בכבוד ואינה עונה לצרכייהם וזה מקור הכאב,
הם נשחקים תחת גלגלי ההפרטה וכל שנותר להם הוא לסיים במעט מאד
ו... כן, להוריש לבניהם "בית קטן ליד הלול" (לא כולל אותי אישית...).
והקיצוניות - לכל דבר - נשארה - היא תהיה שם כנראה תמיד...
וגם בגלל זה אני רק בתמשק ולא חברה !
מי זה מחקו אותם ?
האם לא היו אלו הם עצמם ?
נדמה לי שכל ילד יודע שעבודה שאינה כוללת מרכיב של פרנסה, היא לכל היותר הובי (או עבדות)
ובאותה קיצוניות שנהגו ב- "אין כסף" אז, נוהגים היום בכסף...
כן, הוא ממש צודק - לא למחוק ! בשום אופן לא למחוק !
לא את הכבוד ולא את שארית התום ולא את שארית הקיום הסביר
ולא את השארית באשר היא .....
(כי לפעמים אני מרגישה שמחקו שם את האנשים ההם
שנולדו לתוך האין כסף כמושג
ועכשיו, ב"זקנתם" מחפשים פתרון לאין כסף כמציאות מרה -
ואין להם מוצא... לי זה עצוב נורא ! )
לא למחוק לא למחוק לא למחוק
לא.
עליתה ונפילתה של האימפריה הקיבוצית.
אצלינו העירוניים שומדבר אפעם לא היה בחינם
קצת מערופים פה ושם.
גם הם הלכו עם ההפרטה והירח.
מה שאני יכול להגיד זה שכילד (עד גיל 19 בערך) הקיבוץ היה אהוב עלי על אף אין ספור המשוגעים שחיו בו, אבל כמו שקורה תמיד, שמסתכלים על משהו מבחוץ, הוא פתאום נראה אחרת.
אז אולי תעביר אותו אליך, כי אצלי תוך שעות או ימים, הם נמחקים...
כבת לאמא עוזבת (ואוהבת) קיבוץ, אני יכולה להשתתף בצער על השינוי הדרמטי בפני הקיבוץ ובאורחות החיים שם. אני מתגעגעת לקיבוץ "של פעם", שאותו הכרתי היטב לאורך 38 שנים שבהם הסבים שלי חיו שם ואני ביקרתי אצלם בלי סוף.
העניין הוא שקל להתגעגע ולאהוב את הקיבוץ "של פעם" רק למי שבא אליו כאורח. כנראה שמי שחי בו את חיי היום יום נהנה ממנו קצת פחות.
שלא תעלה בדעתך למחוק את הפוסט הזה, הוא יכול לשמש מניפסט של עוזב קיבוץ, (אני לא מבין למה קוראים לנו כך, הרי בעצם הקיבוץ הוא שעזב אותנו).
גם מבינים ממנו, שמעבר לציניקן שבחזות, יש שם רומנטיקן ללא תקנה, (אמנם הביטוי שלה קצת מזכיר את אמרתו של הסוחר מונציה, שדיבר על הדימום שלו, כאנלוגיה לאנושיותו, שהוטל בה ספק על ידי הסובבים אותו).
זה פוסט מאוד נכון, והוא מאוד מתאים לי. (וגם כתוב לא רע).