האמת היא שהן הומות בכל יום, אבל בימים ההם בנו את הארץ ולא יכולת להתעורר אלא לדפיקות הקומפרסורים החוצבים את האבן, לפקפוק מכונות הבטון ולצעקות הבנאים בערבית מתובלת במילים עבריות ורק בשבת משנדם הכל הייתי מתעורר לקול המיית הצוצלות, שלי הוא הזכיר שעכשיו שבת בבוקר.

אחרי 40 שנה, שוב התעוררתי לקול המיית הצוצלות, אבל היום רק יום שישי.

לא בונים כאן יותר כלום, שקט מחריש אוזניים... כל מה שפריק פורק והחברה ה"צודקת יותר" שניסו להקים כאן, קרסה בפיאסקו ענק, אחרי שהתברר שבשביל להקים חברה צודקת יותר, דרושים אנשים צודקים יותר ואלו לא היו בנמצא, מפני שאין בהסדר חברתי, יהיה אשר יהיה, כדי לשנות במשהו את טבע האדם.

זאת הייתה טעות ילדותית, או בשמה הסלחני תמימות.

אמא שלי הגיעה לכאן לקחת חלק במאמץ בתחילת שנות החמישים.

היא מופרטת לגמרי היום ואם יפגוש אותה מישהו בשבילי המשק ויבקש לדרוש בשלומה, יעלה לו הדבר 5 שקלים.

אם היא תרצה להגיע לישוב סמוך שיש בו חנות ותתפוס טרמפ עם איזה רכב מזדמן, 5 שקלים,

אולי היא תצלצל לגנן ותתיעץ איתו איזה צמחים לשתול בגינתה לקראת הקיץ, מיד יתחילו גלגלי הנהלת החשבונות להסתובב ומחשבונה יזרמו לחשבונו, 5 שקלים.

חוץ ממעבר די טורדני של 5 שקלים מיד ליד במין מחזוריות קבועה, דבר לא קורה.

המושג 'סמוך' שמרבים לדבר בגנותו, אבל שהיה תמיד חומצת האמינו של היוזמה האישית, התחלף במושג 'נחכה ונראה' ובאמת נראה שכולם כאן מחכים למשהו שאיש אינו יודע מהו.

אני אוהב מאוד את המקום הזה, אבל עכשיו אני רק מחכה שיגמר החג ואוכל לחזור הביתה לתל אביב.