ברוכים הבאים לרשת החברתית TheMarker Café
כדי להגיב לתכנים המופיעים באתר או לפתוח בו עמוד אישי, נבקש ממך לעבור תהליך הרשמה קצר.
ההצטרפות לאתר תחבר אותך לעשרות אלפי חברים שגולשים בו מדי יום. לאחר תהליך הרשמה קצר, ניתן להזמין לאתר חברים שלך ולפגוש אנשים חדשים מכל הארץ, בכל הגילאים ומכל תחומי העיסוק.
אנחנו מזמינים אותך להקים דף אישי ברשת האינטרנט. בדף זה ניתן לספר על עצמך, לכתוב בלוג (יומן רשת) ולהוסיף תמונות וסרטי וידאו. זו הדרך לבטא את עצמך, לקדם רעיונות עסקיים או חברתי
מדי ערב הוא נהג להירדם על הכורסא שלו, מול הטלויזיה. כאילו פעל בתוכו מין מנגנון שהרדים אותו מיד כשהתחילו החדשות. נהגנו לשבת שתינו על הספה, ולהפנות אליו מבט תמה לשמע הנחירה הראשונה. אמא שלי היתה אז רוכנת אליו ונוגעת בכתפו, וקוראת לו קום, קום, תעבור למיטה. אבל הוא בשלו, ממלמל: אני רואה חדשות, את לא רואה? והיינו מחייכות אז האחת אל השניה, חיוך ממתיק סוד, מי אוהבת אותו יותר? ומי היא המועדפת עליו? אבל זו לא היתה שאלה אמיתית כמובן. הלב שלו אמנם גדול ורחב, וכל השנים הצטופפנו בתוכו שתינו, אבל ידעתי שלעולם אהיה שניה לה. וכשהגיע הסתיו ההוא, הארור, היא לפתע חלתה.
אולי תישארי קצת? את יודעת כמה שזה משמח אותה כשאת כאן לידה. אבא, אני חייבת לחזור הביתה. אז מתי תבואי שוב? אולי תבוא אתה אחרי שתסיים כאן? אכין לך ארוחת ערב.
מדי יום ראינו איך היא הולכת ונעלמת. מאבדת ממשקלה, מאבדת משיערה. רק את הברק של עיניה היא לא איבדה, ועבורו זה היה הכל. הוא המשיך לאהוב אותה כפי שאהב אותה כמעט שלושים שנה, עוד לפני שהם הביאו אותי אל העולם. איך היא עושה את זה? הלא כך בדיוק ארצה שיום אחד יאהב אותי האיש שלי... הימים חלפו בזה אחר זה, והשבועות, והחודשים, וככל שאבדה התקווה שהיא תבריא, גדל אצלי הגעגוע אליה, וגדל הרצון להתקרב אליו עוד.
בבוקר חורפי אחד הפציעה לפתע שמש חיוורת מבעד לעננים אפורים, והיא נפטרה. הגוף המצומק שלה הובל אל הבור הטרי, ואבא שלי, מותש ורצוץ, ניצב יחד איתי בפתחה של האדמה הפעורה, אצבעותי מהודקות סביב כף ידו הנרעדת. אחר כך הלכנו אליו הביתה, והוא התיישב על הכורסא שלו, ואני הכנתי לו תה עם נענע, כמו שאמא תמיד הכינה לו. סידרתי מעט את הבית, וראיתי איך הפנים היפות שלו נוטות לאט קדימה, עד שהוא נרדם. חלצתי את נעליו, והתיישבתי מולו, על הספה. הערב החל לרדת, והוא התעורר לרגע:
לא הלכת הביתה עדיין? כבר מאוחר, לא? זה בסדר אבא, אני רוצה להישאר כאן איתך. לא צריך מותק, אני מסתדר לבד, לכי לנוח קצת. אבל אני רוצה.
ליוויתי אותו כשמשך את צעדיו אל חדר השינה ונשכב במיטתם. נשקתי לו על המצח ויצאתי משם בצעדים שקטים. הוא מעדיף להיות איתה גם כשהיא כבר איננה כאן. אחר כך חזרתי הביתה, התקלחתי ונשכבתי על הספה. התייתמתי מאימי, רק אבי נותר לי, נותר רק לי, ורציתי כבר לראות איך אנחנו מתקרבים עכשיו עוד, מנחמים זה את זה, איך אני עוזרת לו לצאת מהכאב ולחזור לעצמו. אבל במהרה התברר כי המחשבות שציירתי הולכות ונמוגות.
אתה מתרחק ממני, תן לי לעזור לך. את עושה מספיק, נשבע לך, אני רק רוצה להיות קצת לבד. אבל גם אני זקוקה לך! אני יודע, ילדה שלי, אני יודע, אבל אני חייב את השקט שלי.
החורף כמעט נגמר, והצער המשיך לחרוש עוד ועוד קמטים בפניו, ואני רק תעיתי עוד, כי איבדתי את שניהם. ביקשתי לשקוע איתו אל תוך העצב, לא להשאיר אותו לבדו, אבל הוא המשיך לדחות אותי. בתחילה עוד מלמל משהו על הביקורים שלי שהתקצרו, אבל אחר כך פשוט נאלם והתכנס בתוך עצמו. רציתי לצלול יחד איתו, אבל תחושת הדחייה שלו רוקנה אותי, וגרמה לי לרצות להתנתק, להניח לו לשקוע ולעלות אל קו המים לנשום. אז עליתי אני, והוא המשיך לצלול, והקירבה שלנו, דומה שפשוט נעלמה, שקעה יחד איתו אל המחשכים.
הלכתי ממנו בסוף, אבל המשכתי עוד לחבק את זכרון הרגעים שהיינו בבית לבד רק שנינו, בלעדיה. עקבתי אחריו, ראיתי אותו מתרחק ממני, אבל ידעתי שזה לא לתמיד, ידעתי שנשוב עוד, וידעתי שאת הבטחון הזה אני מרגישה בעיקר בזכותה. בפעם הראשונה ביחסים שלי איתו לא פחדתי להרפות. אז נתתי לו ללכת, והשארתי חלק מהלב שלי שימתין לו עד שישוב, והסתכלתי קדימה, הרחק, עם חיוך. בהמשך הדרך כבר הבחנתי באור אחר, אור חדש ולא מוכר, אבל כזה שנראה מלא הבטחות.
* אחינועם ניני ורוני פטרסון, שרים את "אילנות"
|
Innovative Software Development
| Cafe:
ראשי |
העמוד שלי | אנשים |
קהילות |
בלוגים |
תמונות |
וידאו |
אודיו |
קהילת תמיכה |
||
| מדורים:
העמוד הראשון |
הייטק |
שוק ההון |
וול סטריט |
smartphone |
קריירה |
פרסום ומדיה |
צרכנות |
נדל"ן |
משפט |
רכב |
עסקים קטנים |
||
 | ||
| שימושים: התראות RSS | כל הפרשנויות | כל כותרות היום | תנאי שימוש באתר | כתבו אלינו | ||
| עכבר העיר:
מדריך עכבר העיר |
סרטים |
מסעדות |
הופעות |
ילדים |
הצגות |
ברים |
מדריך עכבר העיר – בידור , תרבות , סרטים , קולנוע |
||
| הארץ:
חדשות |
תחזית |
גלריה |
חדשות חוץ |
ביקורות קולנוע |
ביקורת מסעדות |
ספורט |
ספרים
|
תגובות (53)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
יעל - תודה לך... ברוכה הבאה לבלוגי.
תודה לך נעמי, שימחה אותי התגובה שלך :)
דנה - ברוכה הבאה לבלוגי... תודה!
בכיתי לי כאן בשקט.
כתוב מרגש...
וחום הקשר הזה שבין אבא לבת..ואובדן,והשתוחחות הכתפיים...
כל כך נגעת בי, וכשקראתי את זה נזכרתי באבי
ואיך הוא היה נרדם כל ערב מול הטלוויזיה
והקשר ביניהם בין האב והאם....
וכל כך הרבה רגש אצור במלים שלך
ואיך אתה מצליח לגעת.
אתה כותב מקסים כל כך.קראתי,נהניתי,תודה**
יודעת. זוכרת.
לכן אני מזהה ומזדהה כל כך.
:)
שרוני - איזה כיף כשאת באה...
היי בלה - תודה לך!
ליאי, דיברנו על זה פעם,
המושגים "משפחה", "בית", "זוגיות" - חטפו אצלי לא מעט טלטלות בשנים האחרונות,
והסיפורים הם הדרך שלי לחזור ולשאול ולחפש תשובות.
תודה לך, יקרה.
מרגש.
אוהבת את הדקויות שאתה מרגיש במשפחה...
למה הסקת שזה הפוך? גם אצלי זה ככה,
אני רק משתדל לשנות ולכלול גם את הזמנים שאני כאן בתוך המהות, כי חבל להגביל אותה לזמנים קצובים, מהות זה מוי כיף.
אצלי זה הפוך. ההפסקה היא המהות, הקיום.
תקופות משתנות, בין 10 דקות ל-שנתיים.
חזרתי גם חזרתי.
רק אל תגידי שאת לא יוצאת להפסקות כאלה בעצמך. אני לא אאמין לך.
איזה תובנות, יפה לך. מה הזמן הממוצע של ההפסקות האלה?
חזרת פעם משם?
אכן מקום אבוד מראש, נראה לי שרובנו ניסינו לא פעם ולא פעמיים ונוכחנו בזאת בעצמנו.
תודה לך :)
שירי - תודה!
אנה, אני מסמיק לי כאן בחושך,
תודה על הפרגון שלך, את צודקת, כל אחד מוזמן לקחת את הסיפור אל העולם שלו...
תודה!
המקום הזה של לרצות לעשות להורים שלנו טוב, זה מקום שבחלקו אבוד מראש. אבל להיות שם, סתם להיות לידם, זה משהו.
כתבת יפה מאוד מאוד, עוד אחזור.
האופטימיות שלך מדבקת
יודעת שהוא יחזור
שבוע טוב ♥
בתוך הסיפור הרגיש שלך מקופל עולם שלם, מערכת היחסים המורכבת והמסובכת בין אמהות ובנות.
מערכת הנוצרת עם לידתה של הבת ונמשכת הרבה אחרי שהאם או האב הולכים לעולמם.
כפיר, אחת התכונות הנפלאות שלך כמספר היא היכולת לעורר את הקורא למחשבות, פרשנויות והשלמת הסיפור על פי עולמו האישי.
מרגע שהסיפור פורסם כבר ממש לא משנה למה אתה התכוונת, תן לקוראים שלך להפליג הלאה עם התחושות שלהם.
דאלינקה, כיף לראות אותך כאן... תודה!
יעלת חן - אני שמח שאהבת, אכן היתה התלבטות לא פשוטה... תודה!
נכון, שיר מצוין... תודה!
התגעגעתי לקריאה שלך :)
תודה לך, כותבת מוכשרת שכמותך.
אני אוהב כשאת נהנית :)כן, השיר הזה עושה משהו בנשמה,
ובביצוע הבלוזי הזה עם פיטרסון זה בכלל תופעת טבע :)
תודה!
מרגש מקסים אחר. כהרגלך }{
אחרי המון מחשבה
איך לסיים את הסיפור הזה
חייבת להודות שזה פשוט מקסים !!
כפיר- השיר של אחינועם ניני?הוא מוציא מהריכוז בקריאת הסיפור.:-)
התגעגעתי לכתיבה שלך
מאוד רגיש ויפה, נהניתי לקרוא
נהניתי מהסיפור, ובמיוחד מהשיר. תודה.
איזו בחירה של שיר כפיר,
אגרוף לבטן (כרגיל)
ובאשר לטקסט - אתה צריך לכתוב יותר :-)
דליה, טל - תודה לכן!
מרגש
כתיבה נוגעת....מגיעה לנקודות וצמתים בעברי.....
הוקסמתי מהרגישות, ההקשבה וההתבוננות שבתוכך!
תודה!
נכון, דפנה, כשאת מציגה את הדברים כך אכן מהדהדות האגדות...
ואצלי בדמיון, כשכתבתי את הסיפור, הבת רק מדמיינת שיש תחרות כזו, מבחינת האב יש רק אישה אחת יחידה.
תודה לך דרלינגית :)
יעל יקרה - תודה לך...
חייבים להכפיל, ללה, חייבים,
וזה בכל מקרה קורה מעצמו - יש לך יותר נפשות לאהוב, והלב שלך גדל, בהתאמה.
תודה לך מותק :)
לפעמים אני חושב על הבחירה הזו לכתוב סיפורים מסוימים בתור אישה.
התשובה היא שלפעמים הסיפור פשוט מרגיש יותר נכון כשהוא מסופר על ידי אישה.
מעניין מה היה קורה לסיפור הזה אם הוא היה על אב ובנו המתחרים על אהבת האם...
תודה לך ענת :)
רק אליה...
תודה לך, אלה יקרה.
זה מהדהד לי סיפורי אגדות
נוסח שילגיה וסינדרלה
בהן האב שאיבד את מלכתו
לא יודע מה לעשות עם הבת שנותרה
שיופיה אולי מזכיר את זה של אימה ומגביר את הכאב
...
כל המסע של הבת למצוא זהות משל עצמה
נפרדת מצלה של האם, חדשה
וישנן גירסאות
אשר מרחיבות את האיחוד המחודש עם האב
שגם הוא עובר מסע פנימי בסופו מסוגל לפגוש
בבתו כאדם נפרד ולא כהמשך של האם- זוגתו.
ניתי, יש לי תחושה שהוא יחזור,
לפעמים פשוט צריכים את ההפסקות האלה, להיות עם עצמך, לארגן מחדש את כל החלקים והמחשבות.
תודה לך :)
הכתיבה שלך כל-כך יפה כפיר
נהניתי לקרוא
"אבל זו לא היתה שאלה אמיתית כמובן.
הלב שלו אמנם גדול ורחב, וכל השנים הצטופפנו בתוכו שתינו,
אבל ידעתי שלעולם אהיה שניה לה."
פעם, שאלתי אישה אחת עם חמישה ילדים איך היא מצליחה לחלק את אהבתה לכולם, כולל לבעלה.
היא אמרה לי - יקירה, את האהבה לא מחלקים, מכפילים.
אתה כותב כל כך נפלא, מותק.
כל כך נפלא.
בליבו געגוע
לאהובתו היחידה...
מקווה שהוא שב להנות מחברת ביתו אחרי הכל
עצוב, נוגע אבל בטוחה שהסוף יותר אופטימי- כמו שהיא מרגישה את האור