אלוף הכיבוש
עדות מבפנים – איך בונים כיבוש
שלמה גזית (אלוף במיל’), מי שהשתתף בהקמת הכיבוש בשטחים, מספר בספרו המקל והגזר (זמורה-ביתן, 1985; שלא במקרה משתמש במשל של אילוף בהמות ככותרת) את קורות התעצבות השליטה הישראלית בשטחים, בשנה (וחצי) הראשונה(ות) לכיבוש. בתור המתאם הראשון של פעולות הממשלה בשטחים, הוא יכול לתאר מבפנים את עקרונות השליטה שעתידים לעצב את חייהם של מיליוני פלסטינים בשטחים לשנים רבות. בין היתר הוא מלמד אותנו כיצד המנגנון סיפח אדמות, חיסל כל ניסיון להתנגדות לשליטה, כיסה על פעילות לא חוקית באמתלות ביטחון (שהוא מודה בהן) והתעלם משביתות (או החריפן) כדי להביא לסיומן.
הספר שלו הוא הודאה, מפיו של ראש המנגנון המדכא, על מודעות למעשים, ותכופות גם כוונת מכוון. להלן כמה מהדברים הבוטים המתוארים בספר.
שליטה = שבירת כל התנגדות ומחאה
לאחר תיאורים מייגעים של הארגון, מפרט גזית מהם השלבים שבהם הוחלט שיש לטפל בהפגנות: א-מו”מ מקדים, ב-מסע אזהרות, ג- הפגנת נוכחות צבאית מרתיעה, כולל טנקים, ד-פיזור הפגנות בטנקים, ה-עוצר אם צריך, כי זהו “נשק ששובר את רוחם” (עמ’ 273). לדבריו הם למדו על שיטות השליטה [גם] מהממשל הצבאי על אזרחי ישראל הפלסטינים אל הכיבוש החדש (עמ’ 96), ועשו שימוש בטריקים משפטיים שונים ובענישה קולקטיבית המוסווית במודע ב”תירוצי ביטחון” (כלשונו) בין היתר מסיבות של פרופגנדה (עמ’ 281, 328):
משנתעורר צורך להעניש איש זה או אחר שעמד בראש מסיתים ומתוך רצון שלא להעמידו לדין על הסתה [...] היו צעדי הענישה מכוונים לפגוע בכיסו הוא או ברכוש משפחתו. היו אלה, בד”כ, בעלי רכוש ועסקים, ותמיד היה אפשר למצוא דרך להשבית ולסגור את עסקם ולפגוע ברכושם הפרטי בלבד. בתירוץ של חיפוש מחבלים היו סוגרים איזור פרדסים, דווקא בעונת ההשקיה או הקטיף הבוערת. בתירוץ של בטיחות הציבור היו סוגרים בתי מרקחת, בתירוץ של תברואה – מסעדה. הנוגע בדבר וסביבתו הבינו היטב את ה”רמז” אך היו עומדים חסרי אונים ולא יכלו להתלונן נגד צעדי הממשל.
יש ונקטו אותו צעד בממדים גדולים נגד תושבי עיר או נפה שלמה. בגלל “בעיות ביטחון מקומיות” הוצבו מחסומים ונערכו ביקורות. מתושבי חברון נמנע שיווק ענביהם דווקא בעונה הבוערת, ועל תושבי שכם הוטלו בספט’ 67′ הגבלות קשות כדי לשבור את שביתת הלימודים בגדמ”ע.
עד כה טרם הוזכר הנשק העיקרי במסגרת צעדי הענישה – נשק “שלילת ההטבות” [...] הסביר משה דיין את המדיניות והוסיף “הם לא יוכלו לחיות איתנו אם נלחץ אותם עד הסוף. [...] שיהיה להם מה להפסיד. [..., דיין:] “ידע הפרט שיש לו מה להפסיד. אפשר לפוצץ את ביתו, לקחת ממנו את רישיון האוטובוס, לגרשו מהאיזור, ולהפך – הוא יכול להתקיים בכבוד, לעשות כסף, לנצל ערבים אחרים [(כמובן לא להעסיק או "לנצל" יהודים)-א"נ], ולנסוע באוטובוס” (עמ’ 278; ההדגשות שלי).
פיזור הפגנות עם טנקים.
ענישה קולקטיבית
הוחלט שהתגובה לכול הפגנה או שביתה, וכמובן פיגוע – תהייה ענישה כלכלית קוקלטיבית. למשל, כדי לשבור את ההתנגדות בשכם – נקבעו י”ג גזירות שעיקרן כלכליות: עוצר, איסור נסיעה באוטובוסים, סגירת עשרים חנויות אקראיות, ניתוק הטלפונים, חיפושים מטרידים, קריאה לחקירה, בחינת התקציבים שנותנת הממשלה, הטרדת ספרי החשבונות (מונח שלו), הפסקת ההלוואות, סגירת גשר דמיה, שלילת אישורים, הטבות לתושבי חברון, העתקת המסחר לעיר אחרת, גירושים וכו’ (עמ’ 312). והדיכוי הצליח:
הלקח היה ברור. מחד גיסא, הנפגעים העיקריים משביתה כללית וממושכת כזו לעולם הם התושבים ולא הממשל הישראלי, ומאידך גיסא, למדו התושבים גם להכיר את המגוון הרחב, הבלתי שגרתי, והכואב כל כך, של צעדי-נגד שיש בידי השלטון להפעיל כנגדם (עמ’ 319).
לדבריו, הייתה מדיניות שהתגובה להשבתות תהייה התעלמות, שהרי מי שסובל מההשבתה הם הפלסטינים, ומשום ש”איננו תלויים ב’רצון העם’ [...] זהו שלטון טוטליטרי” (עמ’ 274, 310). שיטה אחרת הייתה – לענות על כל השבתה ב”השבתת נגד” יזומה של הצבא – “אתם שובתים לשעות, אנחנו נשבית אתכם לימים, שבועות או עד להודעה חדשה!” (עמ’ 277). (תחשבו שהמדינה תשבית את בתי החולים כל פעם שישבתו רופאים, עד להודעה חדשה…). בין היתר מתוארים אצלו: פגיעה במוצרי יומיום כנקמה על התקוממות (207), חטיפה של קרובי החוטפים כבני ערובה (אח”כ שוחררו ו”הכול העדיפו לשכוח פרשיה זו”; עמ’ 292), המתנה ל”שעת כושר” ותירוץ כדי לפשוט על שכם ולהענישה כלכלית (עמ’ 295), הסדרת הנקם היהודי (נקמה של הצבא, במקום שההמון היהודי ייקח את הדין לידיו; עמ’ 296), שימוש במעצר מנהלי והריסות בתים כענישה (עמ’ 299) וכנקמה (306-307), עוצר ומעצרים רחבי היקף של פלסטינים “כדי להגן” על קרבנות פלסטיניים פוטנציאליים מפני נקם יהודי, אחרי פעולה פלסטינית (לעולם לא יהיה עוצר על יהודים; עמ’ 304-305).
כמדיניות הם הקפידו ש”תמיד יהיה להם מה להפסיד” (עמ’ 327-328, 278; תודה להֶגֶל) וגם לתכנן את הפעולות כך שאפשר יהיה לנמק כל מעשה ב”ביטחון” (עמ’ 328).
גזל אדמות בחסות ומטעם
שר הביטחון [דיין] הגדיר את המטרה [בפני ר' מנהל מקרקעי ישראל ומנכ"ל משרד החקלאות, 1968] – להשתלט על מירב שטחי המדינה באזורי יהודה ושומרון, עזה וצפון סיני, אולם הוא קבע להשתלטות זו קריטריונים ברורים: הכוונה, לפי דיין, הייתה להשתלט על כל אדמה ממשלתית שישראל, כיורשת השלטון הקודם, היא בעליה. בעת ובעונה אחת, יש לאתר ולהשתלט על אדמות נפקדים או אדמות “אויב” שהיו בטיפול האפוטרופוס הירדני [... וכן מאריך בנושאי מים]. (עמ’ 172-173). [הוא ממשיך ונותן דגשים לעסוק בריכוזי קרקעות גדולים ולא מבודדים].
הנה עוד כמה נקודות מעניינות בהקשר זה: מסתבר שוועדת התיישבות הוקמה כבר ביוני 1967 (עמ’ 91). הוא גם מודה במדיניות של תפיסת שטחים בצו צבאי ובנימוקי ביטחון כדי “להקל” על התנגדות למכירת קרקעות (עמ’ 165, 184), או כנקמה קולקטיבית על הפגנה (עמ’ 80, 273; בעיקר תפיסה של בתי ספר). מתוארת מדיניות מודעת, מפורטת ומוגדרת של עידוד הגירה (בעיקר מעזה לגדה, ומהגדה לירדן), באמצעות אי-השקעה בכלכלה הפלסטינית (דייבסטמנט; עמ’ 178-179, 245), וכן פיצוץ בתים כדי למנוע שיבה (עמ’ 183).
ועוד הפתעות
הספר המייגע מספר במצפון שקט על כיבוש מזניח, אכזרי ומדכא מנקודת המבט של הפקידות הממסדית. קריאה זהירה בו מגלה מדיניות קולוניאלית של שליטה באמצעות “נבחרי השלטון” ודיכוי כל ניסיון להביע עמדה. הנה ארבע דוגמאות של מנגנונים ופרקטיקות קולניאליים: (1-) מסתבר שהרעיון להקים “רשות פלסטינית” שבראשה יעמדו מי-שימצאו-חן-בעיניינו, אשר תטפל בעצמה בענייני הפנים ותחסוך זאת מאיתנו, כמובן תוך המשך השליטה שלנו וההתנחלות; עלה אפוא כבר ב-1968, ואף היה ניסיון להקימה “מלמטה” (עמ’ 160). (2-) נעשה שימוש נרחב ב”מומחי ערבים” שגויסו מהאקדמיה להיות יועצי שליטה באוכלוסיה (עמ’ 76, 209 – חלקם אפילו המליצו להקשות עוד יותר כדי “ללמדם”). (3-) הצבא לקח על עצמו להשתמש בסמכויותיו כדי לשמור על אינטרסים כלכליים של בעלי הון ישראלים (עמ’ 250-252, 261 ואילך; בין היתר מצויינים: הזנחה כלכלית, העדפת החקלאות הישראלית והגנה על עלויות התוצר, אי-עידוד הקמת מפעלים (פלסטיניים) בשטחים, מניעת תמריצים, הקמת חברות קבלן וכו’). (4-) אנשי צבא החליטו שרירותית ובניגוד לחוק להרוס מבנים בעיר העתיקה בירושלים, על דעת עצמם, כיוזמה מקומית ובשעת כושר (עמ’ 53).
מסקנותיו של גזית הן ש”בראייה לאחור” (נכתב ב-1984, לפני האינתיפאדה) המדיניות הצליחה מעל ומעבר לציפיות, וכי ישראל שולטת בנטל מינימאלי על השטחים. מטרת השליטה היא לדבריו (א-) למנוע מהם להחליט על אופיו העתידי של השטח, ו-(ב-) לנהל חיים במינימום התערבות ועלות כלכלית (עמ’ 334-335). הוא כותב:
מצב של שלטון כיבוש מתמשך, של ממשל הכפוי על אוכלוסיה זרה, קשה ביותר לקיימו לאורך זמן, אלא אם נוקטים צעדי דיכוי חמורים וקיצוניים או, לחלופין, קיימת תכנית פוליטית ברורה, אשר הצדדים הנוגעים בדבר הסכימו לפעול יחד למימושה.
לקריאה נוספת: ספריו של הלל כהן, “צבא הצללים” (עד 48′) ו”ערבים טובים” (48-67′), הנסמכים על ארכיוני המשטרה והשב”כ; יאיר בוימל, “צל כחול לבן” (כנ”ל); אלדר וזרטל, “אדוני הארץ” (על המתנחלים והצבא).
