מדונה של הפרברים
אני, קיבוצניקית לשעבר, תל אביבית לשעבר, כוסית לשעבר וסטודנטית לקולנוע לשעבר - על החיים בצנטרום של הפיילה של החלום הבורגני של הישראליאנה - נשואה + שניים + כלב, צמוד קרקע עם גינה, חצי עקרת בית סמי נואשת, רוצה לספר קצת את חיי, שריחם ריח כבד של דשא קצור, שוקו בבקבוק, שתן מסדיני בני הנגמל מחיתולים וגם שמץ של החמצה.
תבואו?
פוסטים פופולאריים
-
שלישי - פעמיים כי טוב?
15/5/07 | 979 צפיות
-
תאיר
10/5/09 | 686 צפיות
-
איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב לאכול
12/7/08 | 1140 צפיות
-
אור הגנוז - סיפור קצר
30/3/09 | 680 צפיות
-
תמונת ילדות
1/1/10 | 2287 צפיות
-
קחו אותי, עורכים!
27/3/08 | 1153 צפיות
פוסטים אחרונים
- תמונת ילדות 1/1/10
- שיר ברדיו 30/11/09
- בעדינות 13/9/09
- שתיקה 30/5/09
- תאיר 10/5/09
- אור הגנוז - סיפור קצר 30/3/09
0
שתיקה
את השיר הזה כתבתי לפני... מיליון ואחת שנים, בערך.
גיל 16, בקיבוץ, אוהבת את י. ולא מגלה... לא לו, ולא לאף אחד. הוא גדול ממני בארבע שנים, כבר חייל.
מסתובבת בשבילים, אבודה ושבוייה בעצב המר והמתוק... גיל 16..
שתיקה
יש משהו שחור בברושים לעת ערב,
משהו שחור כמו שתיקה.
אמיריהם גולשים,
גוחנים אל שבילי האספלט התשושים
מנורות מאירות חלקים מוגבלים של הלילה
והשדות נטושים.
אני גוררת רגליי, שק אבנים בלבי
אוספת רמזים בלכתי ובשובי
הוא חומק מעיני, אולי אני עיוורת
הקנאה היא כאב שיכול להטריף את הדעת
כמו לדעת שמישהי אחרת. משהו בי מסרב לבכות
ורק בשקט הקשה הזה, מתפרץ לעצמו בצעקה
יש משהו שחור בברושים לעת ערב
משהו שחור כמו שתיקה.
|
תגובות אחרונות
-
shai harlev
בתגובה על תמונת ילדות
-
מדונה של הפרברים
בתגובה על לסיגל, לעינייך הכחולות שלא יעצמו לעולם
תגובות (38)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
איזה תגובה מקסימה, קראתי והסמקתי :-)
תודה שקראת.
תודה יקירה,
גם אני בחיים לא הייתי חוזרת לגיל הקשה ההוא, שבו הכל נראה כל כך קיצוני וסופי. כי היום, אני כבר יודעת וחוויתי זאת על בשי, שבסוף כל מנהרה חשוכה אכן מהבהב האור...
(בעצם, הייתי חוזרת אל הגיל ההוא עם הניסיון של היום, אבל זו לא חוכמה... :-))
נשיקות בחזרה.
תודה יקירה על התמונה! יש בה המון רוך ועוצמה...
בחיים לא הייתי חוזרת לגיל הזה של אהבה וקנאה והכל בעוצמות כל כך אדירות.
איזה מזל שכבר אז יכולת לכתוב ולשחרר מעט..
נשיקות(:
-
זו תמונה של אורן גבאי שממחישה בשבילי את החוויה שגרמת לי להרגיש
-
תודה
-
חנה
אוי, תודה עליזהל'ה,
עשית לי את היום (בעצם, את הלילה...)
אשתדל לכתוב יותר. תגובות כמו שלך נותנות דחיפה להמשיך...
כמה שאני צעקתי בדממה על
הברושים והפיקוסים והקזוארינות
ועל ארז ואורי ואיתן וערן ורם
ועל הדממה הזו שאין מערכת הגברה שתתחרה בה
ועל המבט התקוע בצמרות במקום בבן שיחתך...
אוך - נ פ ל א א ת כ ו ת ב ת , ו מ ע ט . מדי .
תודה רותי, תגובתך חיממה את לבי :-)
זורם מתוך הלב והנשמה ברגישות נפלאה!
למרות הגיל - הכשרון שם וחזק.
הביצוע של עדנה גורן לשיר הזה באמת הכי יפה...
ושמחה שאהבת, פאבריציו :-)
נדמה לי שעכשיו אני אלך להרדם עם
"לפנות ערב" בבצוע של עדנה גורן.
(אהבתי).
אמת דיברת. אני מבקשת רק להזכיר, שהקנאה המדוברת היא מגיל 16, ומאז זרמו הרבה מאוד מים בנהר החיים... :-)
תודה שקראת.
תודה שקראת :-)
משהו שחור כמו שתיקה .
נראה שבמשפט הזה העברת את כול סך הרגשות שהיו בך !!!
תודה, טלי יקירה.
שיר חזק ונוגע.
טלי*
תודה, שמחה שאהבת :-)
לא רק בקיבוץ גם אצל ואן גוך יש משהו מוטרף בברושים.
(הוא הוסיף להם עורבים שחורים).
אהבתי את הכתיבה.
פיוטי יקר, התגעגעתי אלייך :-) ומה שכתבת נכון ונוגע לי כל כך. אתמול הייתי אתמול, מחר אהיה מחר... זה מחזק אותי.
תודה, עמית, על התגובה המקסימה. לפעמים השתיקה היא אם כל צעקה... כל כך נכון.
אתמול היית אתמול , מחר תהיי מחר , ובינתיים גם הצבעים משתנים .
הנה ברוש, לבדו
מול אש ומים.
הנה ברוש, לבדו
עד השמיים.
ברוש, לבדו איתן.
לו רק ניתן ואלמד
את דרכו של עץ אחד.
לחיות בקיבוץ,
כ"כ קרוב וצמוד
שלפעמים השתיקה
היא "אם כל הצעקה"
ויש הרבה ברושים....
חג שמח
תודה, שאולי יקר.
אוי, איש יקר... ריגשה אותי מאוד תגובתך. איך זכרונות הנעורים מלווים אותנו, מתרחקים ומתקרבים, נמוגים וחוזרים בלי התראה מוקדמת . תודה :-)תודה, מרווה יקירתי. שתיקת הברושים שזר לא יבין...
נכון, נכון... בגלל זה הצעקה מתגלמת בשתיקה... תודה שקראת, ניסים.
ריגשת אותי נורא בתגובתך, ורד. תודה :-)מן התורה
וְחַג שָׁבוּעוֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ,
בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים.
הַזּוֹרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ.
אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ
אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ
שאול נמרי: שמן על בד 60X80 ס"מ,
"מתן התורה"
וואו!
חזק מאד.
מוחשי ובועט.
אין הרבה שירים שחודרים אליי כך.
אולי בגלל שאצלי היה דומה.
בפנימיה בה גדלתי, לפני יותר משלושים שנה, הייתה מישהי שהייתי מאוהב בה בסתר.
אחרי שש שנים, בגיל 15, אזרתי אומץ ובקשתי חברות.
זוכר מצוין איך הדופק זינק ל-300 והלב כמעט קפץ החוצה, תרתי משמע.
הסכימה.
ה"חברות" נמשכה באופן רשמי 3 ימים שבמהלכם הסתתרנו זה מזה.
אחר כך פג הקסם.
היום אנחנו "מסדרים" זה לזה בני ובנות זוג.
אבל עדיין יש אצלי תחושת החמצה.
הכוכבים אזלו
בין ברושים יורד הערב, ולפעמים הוא באמת קשה ושחור ושותק, וצועק...
הזכיר לי את גיל 16 שלי בקיבוץ, מאוהבת בחבר של החברה הכי טובה שלי, ואיש מהם לא יודע.
כתבת יפה וצעקת את שתיקת הברושים.
שתיקה מנקה ואפילו מרגיעה
אוי זה מקסים, מזדהה לחלוטין.
שום דבר לא יכול על החושך הזה, הראשוני,
שבא עם מדרכות וכפות רגליים יחפות וברושים
תודה דודו, שקראת. שבת שלום :-)תודה
שבת שלום
דודו
השתחררה מזמן... :-)לשחרר את הקנאה