האמת שבהתחלה חשבתי שהוא רוצה פתאום להיות גם חבר שלי, אז על המקום אמרתי לו "בטח". ורק לאחר שנים, נודע לי שלאבא שלי פשוט נמאס מזה שכל הלילה אני מרעיש ולא נותן לו לישון (הוא סידר לי כן לציור מברזל, וכל הלילה הייתי מוריד ומעלה ציורים, וזה עשה לו המון רעש) אז הוא דיבר עם צביקה שיסדר לי מקום.
והמקום היה החדרון הזה בשכונת בן ציון (מול המקום שהיום עומדת בו הישיבה של משה בן משה) שהיה מין מכולה (קונטיינר) שקרעו בה פתח, וקבעו בה חלון, והצמידו אותה מאחור, כחדרון נוסף לבית.
למשפחת מאייר הייתה מאפיה בחצר, שבזמן שגרנו בשכונה, היינו אופים בה חלות לשבת וחמין, שאלה היו שני דברים שניחוחם, בליווי ריחו של ארטיק קרח משקדים ופיסטוק חלבי, שמכר לנו איזה טריפוליטאי זקן, שהיה עובר ברחוב, הם עד היום הריחות משמשים לי כהוכחה, שיש דבר כזה שנקרא ריח גן עדן.
עד היום אני זוכר את הייסורים שעברתי כשגררתי מהבית של הורי את כן הברזל שלי עד לשכונה. היה זה יום חם ולוהט, ואני התנהלתי בעצלתיים. פסיעה אחרי פסיעה. והמכוניות חלפו על פני, והזעה ניגרה ממני בקילוחים, כמו משיבר מקולקל. כעבור שעה או שעתים של התנהלות איטית, פתאום צץ לו מולי מנחם דיין, שהיה אז מגדולי העבריינים בעיר, ואיימת המשטרה. אין אחד שלא פחד ממנו. אבל אני הכרתי אותו מיום שנולד, ואפילו חיבבתי אותו לא מעט. ולפני שהספקתי אפילו לבקש ממנו עזרה, הוא תפס את הכן, בשני ידיו הניף אותו כאילו היה אפרוח, מעל לראשו ושאל "לאן", איזה טיפוס הוא היה, עד היום אני לא שוכח לו את המחווה הזו. חבל שבסוף חיסלו אותו.
כשהתמקמתי בחדר, דבר ראשון שעשיתי, היה לחפש מציאות בבוידעם שבחוץ, ובאמת מצאתי תקליט ישן במהירות 78 והבאתי פטיפון מהבית, ומאותו רגע ישבתי לצייר, כשברקע מתנגן לו יוסל'ה רוזנבלט, בקטע החזנות המדהים "הנני מוכן ומזומן" לספירת העומר, שזה האירוע שעומד להסתיים בדיוק בשבועות. ובגלל זה רק אומרים לי "שבעות" מיד אני נזכר ביוסל'ה שר "תספרו תספרו חמישים יום" וכל השערות נעמדות לי בגוף. איזה פרק חזנות מדהים.
יש משהו במוסיקה שמטרים אפילו את השפה. אין תקשורת טובה מהמוסיקה. אפילו שלא נולדתי בשטעטל, אני רק שומע את רוזנבלט או את פינצ'י שר "רז'דשבת", וכבר אני רואה מול העיניים את העיירה היהודית סטולין (היום בלרוס) ואת אימא שלי כילדה קטנה הולכת ברחובות, יחפה, להביא מים מהנהר (שהוא אחד מהפלגים של הוויסלה) ואז אני יכול לצייר את המראות האלה כאילו הם ממש חיים לנגד עיניי.
בכלל אני גילתי שהמוסיקה, לא רק שהיא מסוגלת להחיות מראות, היא אפילו יכולה לסמם, ולהביא אותנו להיי, גם בלי לצרוך סמים. שאין משהו שמעורר את הדמיון ומעשיר את החלומות יותר מהמוסיקה. פעם שכבתי במרפסת, והקשבתי לשני הקונצ'רטות לכינור של פגניני, ואז נרדמתי, והמוסיקה המופלאה הזו, נכנסה לי לחלום, ופתאום הרגשתי שאני מרחף על ענן, וזה היה חלום כל כך מדהים, שמאז הקפדתי ללכת לישון, עם מוסיקה ברקע.( הצ'לו דרך הגב הוא הכלי הכי מתאים לעניין הזה אפילו יותר מהכינור)
מכל מקום, ממול (כמו היום) עמדה אז הקונדיטוריה של חג'ג' ואשר הרצל ויוסף, היו אופים שם עוגות, וכל הזמן היה בא איזה מרוקאי מצחיק אחד בנעלים חצאיות לבנות ומעמיס עוגות על הטרנזיט. והמוסיקה שלי חירפנה לו את השכל, עד שהוא היה צועק עלי במבטא צרפתי כבד "הלו הלו הלו קומו ד'לה מוסיקה" או משהו בדומה לזה. מה שמלמד שלא יעזור כלום, מוסיקה היא תמיד עניין שבטי.
אז אני ישבתי שם אולי שנתיים וציירתי. וכל בוקר, הייתי קונה בצרכניה בקבוק ארק, ומהקונדיטוריה חמישה "סברינות" (כל סברינה חצי לירה) וממנדל שהיה עומד כל היום במאפיה, ומוציא כעכים מהתנור, עם כף ארוכה מעץ, שקוראים לה מרדה, הייתי לוקח כמה בייגלה, וככה הייתי יושב כל היום, שותה, אוכל סברינות ולועס בייגלה, ואז, בצהרים, היו מתאספים אצלי כל אלה שהשכונה הפכה להיות בגללם המקום הכי תוסס והכי מרתק בעולם. ועד הערב, היינו שוברים בקבוקי בירה, ומנסים להתחמק מצביקה, וזה היה בתקופה שכל הארץ הלכה למצוא זולות בנואיבה, אבל גם לכאן התגלגלו הרבה דברים טובים.
את אחד מאלה, שביקרו אותי בצריף באותם שנים, פגשתי לא מזמן, בשוק, וכשהתפלאתי איך זה שלא ראייתי אותו כל כך הרבה שנים, הוא אמר לי שהוא ריצה שני מאסרי עולם, על איזה רצח. נו כוס אמו, איך זה שהשנים עוברות כל כך מהר, ואיך זה שלא התעניינתי מה קורה עם האנשים מסביבי. והלוא הבחור הזה שפגשתי בשוק, עם זיפי הזקן והמבט הנוגה בעיניים, היה פעם נער יפיפה שחבל על הזמן.
זהו ראייתם פעם איך הגנטיקה עובדת? אז עכשיו השכונה הפכה להיות מרכז רוחני לחוזרים בתשובה, ומכאן הכול פתוח לדיון פילוסופי מה עדיף. וזה בעצם מה שהיה לי לספר עכשיו על שבועות. כמו שאמרתי זה לא ממש על יד אבל מאוד קרוב. |