שש בבוקר, הקפה הראשון, המרגיע, אבל זה שבו בזמן ממריץ את תנועת הדם בעורקים, מחלץ את העצמות היבשות, הדבוקות עדיין זו לזו כמו פקעת, כדי לפתוח בעוד יום. שיט, איזה יום זה הולך להיות. בחוץ עוד חושך, אבל גשם עז, עצבני, ניתך בזעם, מכה על אספלט הרחוב, על פחי המכוניות החונות בחוץ, על חלונות הזכוכית, מאיים להטביע את היקום. ממרחקים מתגלגל, בהד  עמום, כמו די 9 שטוחן סלעי ענק, רעם. הוא מתקרב ומתפוצץ לי בדיוק מול האזניים, מול הבית, ברעש מחריש אזניים. והנה עוד אחד מתקרב, סדרת רעמים כאילו שהחורף כבר כאן, בתחילת אוגוסט.

מזמן לא חיבקתי עצים, אבל אולי הגיע הזמן. נראה לי שמשהו בכל זאת השתבש במחזוריות הטבע. האוקולוגיה הזאת עוד תהרוג אותנו. בנתיים, ליתר ביטחון, אני חוזר למיטה, לעוד כמה דקות גנובות טרם פורענות.