אנשים רבים לא שמעו על צ'י קונג וזה חבל. גם אני, עד לפני מספר שנים הייתי שואלת "צ'י מה?", אבל כל זה השתנה והיום אני בוחרת לספר קצת על צ'י קונג, ודווקא מתוך החוויה האישית ולא את ההיסטוריה וכו' שתוכלו למצא בהקשת גוגל, אם תרצו בכך.

אז כן, כמו שזה נשמע, אכן צ'י קונג שייך למשפחת אומנויות הלחימה, אך נחשב לרך ביותר מבינהן ומקובל יותר להחשיבו כחלק מהמשולש המרכיב את הרפואה הסינית: דיקור, צמחי מרפא, צ'י קונג: צ'י- אנרגיית החיים, קונג- מיומנות הזרמת/הנעת אנרגיה זו בגופינו ומחוצה לו, הזרמה המאפשרת לצ'י התקוע במקומות וברבדים בגופינו לעשות לנו צרות מסוגים שונים (מנטליות, רגשיות, פיסיות ועוד).

ואיפה החוויה האישית שהבטחתי בכותרת?

לתאר את התחושה המתקבלת תוך כדי תרגול צ'י קונג, זה אתגר עבורי, כיוון שמילים -אהובות עליי ככל שיהיו- עדיין נותרות מאחור לעומת עוצמת התחושות שאין להן תיאור מדוייק. ואם אנחנו כבר בדיוק, אז הגענו לנקודה חשובה.

התרגילים הם בסך הכל קטנים, כלומר לא מדובר במשהו גרנדיוזי, אך כדי להרגיש אותם באמת חשוב לדייק בהם, לעשותם כפי שצריך, ולא כעוד תרגיל התעמלות, שאז לא מרגישים דבר מאותה אנרגיה רכה, נעימה, אפילו מענגת ומפתיעה. אין בצ'י קונג תחרות, או מאמץ או קושי- להיפך- לא להשתדל או להתאמץ וכל אחד לפי מידת יכולתו הפיסית. אבל כן לדייק. ורק לא להתחיל עם ההשוואות "עשיתי משהו דומה ביוגה.." חולפת מחשבה "זה מזכיר לי טאי צ'י.." כי אז יוצאים מהגל ועסוקים רק בלהזכר ולהשוות ולחשוב על איך להגיד על כך משהו בסוף התרגול.

צ'י קונג הוא כמו ריקוד עדין, כשהנשימה והנשיפה מתואמות בו לתנועות ומאפשרות להגיע למצב כמעט מדיטטיבי. כאשר מתרגלים בקבוצה, בתנועות אחידות, זה אפילו מרגש, כי הצ'י של כולם זורם יחד.

אני חייבת את תודתי למורה שלי לצ'י קונג נירה רבינוביץ, אשר באמוציונאליות שלה ובטוטליות והחשיפה, אפשרה לי, יותר מכל מורה אחר,  בהדרגה לשחרר את עצמי באמת בתרגול, ולא להיות בזמן זה בשום מקום אחר.

אז אם יזדמן לכם להכניס את הצ'י קונג לחייכם, אני ממליצה מכל הלב לנסות.