בגוף ראשון
ברבות הימים,ברוות הימים, שיהיו הימים רוויים במים חיים.
אוהבת לשתף, מעוניינת בדיאלוג, נהנית להגיב לאחרים וגם לקבל תגובות.
אז אתם מוזמנים. מאוד.
© כל הזכויות לתכנים המופיעים בבלוג, שמורות למרוה.
פוסטים פופולאריים
-
מסדר האחווה
14/10/09 | 1379 צפיות
-
שבת תל אביבית
20/11/09 | 1210 צפיות
-
מגירות
21/6/10 | 2663 צפיות
-
ארבע שנים
15/5/10 | 1599 צפיות
-
ילדת זאב, ילדת זהב
31/12/08 | 1503 צפיות
-
שיחות נפש
19/8/09 | 1596 צפיות
המסע של מקנדיה
אחת המתנות שקיבלתי מהסדנה וממנה הוא הסיפור הזה: המסע של מקנדיה. סיפור מתוך המהבראטה, האפוס ההודי הגדול והנפלא, ומי ששזכה לראות את העיבוד הנפלא לבמה של הבמאי האגדי פיטר ברוק עם קבוצת שחקנים יוצאי דופן, יודע במה מדובר (למרות שאני לצערי, ראיתי זאת רק בווידאו...) וחזרה לסדנה. סו תירגמה את הסיפור, והקריאה לנו אותו בקולה רב ההבעה כשעינינו עצומות. החוויה זכורה לי כעונג צרוף וריפוי עמוק. שיר/ סיפור ערש לנפש. אני מאמינה שטקסטים יכולים לרפא. תלוי מי קורא אותם ומתי. אז תרגמתי אף אני את הטקסט, באופן חופשי ולא מקצועי בעליל, אבל מקווה שמשהו מהניחוח המקורי נשמר. המסע של מקנדיה לפני שנים רבות, רבות מספור, נדמה היה כאילו העולם הגיע לקיצו. שום יצורים חיים לא נראו, ופני האדמה היו מכוסים בשכבה של ביצה עצומת מימדים, ללא גבול או מידה, קרה וקפואה. במרחק, מעבר לאופק, הופיעה דמות אדם שנדמה היה כאילו עלה בידו להימלט. שמו היה מקנדיה. הוא היה זקן ותשוש. בגדיו הבלויים היו תלויים על גופו קרעים קרעים, אבל הוא המשיך ללכת על פני האדמה הצחיחה. כל שיכול היה מקנדיה לחוש היה עצב עמוק ויאוש מכלה.
לפתע, ללא כל סיבה גלויה לעיין, דחף כלשהו גרם לו להסב פניו לאחור, ואז התגלה לעיניו עץ. עץ תאנה שצמח מתוך הביצה, ומתחתיו עמד ילד קטן, מחייך. מקנדיה קפא על עומדו, משתאה אל מול יופיו של החיזיון שנרקם מולו. הילד הביט בו ואמר:"מקנדיה, אתה צריך לתת לגופך העייף לנוח. היכנס לתוך הגוף שלי", ופער את פיו לרווחה. בדיוק ברגע שהילד סיים את דבריו ,חש מקנדיה במשב רוח אדיר שנשא אותו באוויר, והוביל אותו היישר אל תוך פי הילד. נדמה היה שהוא נופל ונופל ונופל אל תוך הבטן של הילד. מופתע, מאוד מופתע, הביט מקנדיה סביבו וראה שוב דברים חיים: הוא ראה כפר ,בקר, ציפורים, גברים שעבדו בשדות ונשים שבאו עם כדים גדולים לבאר לשאוב מים. במרחק מה ראה אפילו נחל שמתחבר לנהר גדול... מקנדיה החל ללכת בתוך הנוף המופלא הזה, וראה את כל היקום- השמיים והאוקיינוס המובילים לאינסוף. הוא המשיך ללכת וללכת, בלי להגיע אף פעם לסופו של הנוף הקסום הזה. הוא הלך והלך למעלה ממאה שנה, אבל אז חש במשב הרוח האדיר. הפעם הרוח נשא אותו מעלה והחוצה מפיו של הילד. כעת ראה שוב את עץ התאנה ואת הילד שישב מתחתיה. מקנדיה היה שקט, תוהה על כל שאירע לו. והילד חייך אליו ואמר :"מקנדיה, אני מקווה שנחת כל צורכך."
שבוע טוב, ומקווה שנחתם כל צרככם בשבת :-)
|
תגובות אחרונות
-
לבנון ארז
בתגובה על תינוקות של קיפודים
-
תמר קפואנו
בתגובה על מגירות
-
יוסידריקס
בתגובה על עומר פרוק טקבילק, אהוב ליבי
-
א ח א ב
בתגובה על גלוי ונעלם.
-
למדנית
בתגובה על ניקוד מלא
-
למדנית
בתגובה על היום יומולדת
תגובות (44)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה דפנה, שמחה שביקרת ואהבת.
מזל טוב וחיבוק ענק לך...
מהמם המסע
התמונה.
אוהבת
ד.
תודה, ערני. שימחתני :-)
סיפור נהדר!
תודה שהבאת, מרוה יקרה.
אתה יודע, שלמה, בעקבות התגובה שלך חשבתי על המושג הזה, לסוב לאחור,
שבמקרה של אשת לוט הפך אותה לנציב מלח, ובסיפור הזה גרם דווקא לחיוניות מחודשת.
מעניין שאותה פעולה מביאה תוצאה שונה...
פעמים רבות בתורה השינוי קורה כשנאמר: וישא / ותישא עינו/עינה, כמו במקרה של הגר שנושאת עיניה ורואה את הבאר
ובעוד פעמים רבות. כנראה שניתן ליצור שינוי כשזזים לכיוון כלשהו, בעיקר פנימה :))
מקסים הספור
לפעמים היאוש והמציאות מתישים כוחותיו הנפשיים של האדם .
אם רגע יטה ראש אל אחוריו אולי יזכה לראות את עץ התאנה ואת הילד הקטן ויקרה לו נס ויבלע בפי הילד וינוח מעט וימלא שוב מצבריו .
שלמה
}{
לך, לשאר הפיגורות, ובמיוחד לאלון העוללון...
זה בגלל שאני חייה ביקומים מקבילים...לא קשור לילד...
הקו הישיר הוא שלך ממוש, לנשמותינו.
תמיל''ה, האמת?
לא מכירה את הפיגורות של הנפשות הפועלות, אבל מקבלת את דיברתך בנוגע לכך,
ובכל זאת, אני טיפונת מתפלאת שמישהי שיודעת להכות גלים בלוח שחמט, ולהעיף צריחים וחיילים
לכול הרוחות, מתקשה להיכנס לתוך גוף של ילד...
בעצם, כשאני חושבת על זה, יש בך, בתוכך, קו ישיר, און ליין לילד שבפנים, אז את לא ממש צריכה את הסיפור :)
ואם העדת שנחת, דייני...
אי אגיד לך משהו, מרווה.
הרעיון להכנס לתוך גוף של ילד דרך הפה שלו, ואחרי זה גם לצאת באותה הדרך,
כמו שסבתא שלי היתה אומרת,
לא נכנס לי בראש.
מה לעשות כשאני מדמיינת את שתי הפיגורות שלי ושל הילד...
מה אני יגיד לך.
אולי יש דבר כזה "חוק צימצום חמרים"?
אבל
ישבתי כמה דקות וקראתי את הפוסט שלך
ונחתי.
איך תמיד אתה מצליח לרגש אותי, תומר...
התגעגעתי ובאת. מוזמן לבוא כול יום,בשמחה גדולה,
ואגב,אני עדיין מתאבלת על הואזה מעזה :(
שלומית, איזו שימחת פתאום הבאת איתך
כשמישהו משתמש בשורש ג.ע.ג.ע אני מייד נמסה...
ב דיוק חשבתי אתמול על הדיון שלך,"דבש אריות" שחיבר בינינו, ולא מצאתי אותו.
אבל את הגעת במקומו,כך שזה יותר עדיף...
אבוא לבקרך בקרוב, לראות מה התחדש אצלך, דבש או אריות :))
סיפור יפיפה !
וכמה אמיתות וחוכמת חיים מקופלות בו...
(מזמן לא ביקרתי אצלך.. פתאום נזכרתי והתגעגעתי.. :) )
בשמחה, ותודה לך ליאורה על ביקורך :)
ואת מכירה את המקום הזה מגוף ראשון, בובותיים, וגם את הילד מהגבעה שנותן חיים ומנוח לנפש, לרגע...
תודה יקירונת, חיבוקים אלפיים ונשיקות גם.ואוו, אתה מזכיר לי נשכחות, ארמנד...
חלפו הרבה שנים מאז שקראתי את נרקיס וגולדמונד, כך שכמעט אינני זוכרת דבר, ואת הסרט שהזכרת לא ראיתי, אבל מסכימה איתך לגבי דרך האמצע, והאיזונים, למרות שלכל אחד נטיה ברורה לכיוון זה או אחר.
אני בוחרת לאזן, בעיקר בין התקשורת הפנימית לחיצונית , ותודה על הליווי :)
*...הבנת.
מרווה יקרה, תודה על מתנתך *
קסום הסיפור וקסומה את שהבאת אותו.
מזכיר לי את החשיבות של המנוחה,
לעיתים אנו ממשיכים ללכת גם כשהכוחות
עוזבים וטוב שיש מישהו שמזכיר שצריך להרפות קצת
ולהשיב את הנפש.
ואין מקום מתאים יותר למצוא בו מנוחה וחיים
מנפשו של ילד קטן.
חיבוקים לרוב לשבוע מספק של מנוחה ופעילות.
תודה פנינה.
כנראה שזה מה שזה אומר עלינו, לפחות ברגעים מסוימים וצחיחים, והחיבור לחלק הילדי שבנו,
שנותרו בו תום,שמחה והשתאות, הוא אכן המפתח. בעיני הסיפור וגם בעיניי.ו
הציור האחרון והנפלא שלך אומנם מזכיר את ימי התום הללו בעצב מסוים, ואף על פי כן.
איזה כייף שכול המאפיה של קהילת ספרים מתחילה להופיע כאן!!
תודה גאולה, על החברות החדשה, והביקור המשמח שלך.
שבוע טוב ומבורך גם לך.
מטבע הדברים לסיפורים יש בעיקר 2 אפקטים עיקריים :
1. לשמוע סיפור... לדהות בשדות דימיוניים... להיות לרגע מישהו אחר... מקום אחר וכ"ד
הנאה של הרגע...
2. לקבל תובנות או כפי שנהוג לומר : מוסר השכל/נמשל...
.
הסיפור הזה למרות שכפי שאני רואה אותו - עוסק בזווית ראייה שונה על אותו הדבר עצמו...
העלה בי קונטצייה לסיפור אחר - לא הודי - אם כי גם קשור במעט
נרקיס וגולדמונד של הרמן הסה
הרמן הסה הרי כתב את סידהרתא כפי שהוא הבין את הסיפור בראייה מערבית המנסה להכנס לתוך תודעתו של יוגי...
בנרקיס וגולדמונד מובא הקונפליקט/השלמה בין 2 אנשים
האחד שהפך לנזיר ושקע כל חייו בלימוד ספרים והסתגר במנזר (חיים המקבילים במקצת לויג'יננה יוגה (היוגה הלימודית והמחשבתית)
השני בחר בחיים עצמם - נדודים, עולמות רחוקים, אנשים אחרים ומשונים, חיי נוודות, ואף הגיע לכדי רצח למען ההתנסות שבדבר (משהו שמזכיר במעט את הקרמה יוגה)
2 העולמות הללו נפגשים בסוף הספר (2 החברים נפגשים - איש הספר ואיש ה"חיים") וכמובן שבספר אין הכרעה של ממש מה עדיף לעשות בחיים...
כמו תמיד - כאשר מביאים לך 2 מצבים קיצוניים - ברור לך שהנכון הינו המצב המאוזן - דרך האמצע
.
סיטואציה דומה מובא בסרט SAMSARA - לגבי הנזיר שמתלבט באם לבחור בחיי נזירות או חיי חברה "רגילה"
שם הפתרון "הנכון" ברור לגמריי - לי לפחות - אבל איני רוצה לדבר עליו...
.
גם כאן ישנם 2 מצבים קיצוניים (אפילו שזה אותו מצב מנקודת "הסתכלות שונה")
וכפי שאמרתי מקודם
לדעתי המצב "הנכון" הינו מצב ביניים
מצב בו קיים אותו גן העדן
וגם הביצה העכורה האינסופית...
כי ללא "האחד" - אין שום אפשרות להגדיר את "השני"
.
שתלכי בכל דרך שתבחרי
ותדעי מה לבחור
.
תודה דרור, באמת שובה לב, גם בעיניי.
גם אני חוככת בדעתי, אבל הסיפור מדגיש שמדובר בילד לפני שהפך לצעיר, בראשית ימי התום,אז אולי כעת זה יותר בהיר.
ולא הבנתי מה זה א''ל, אבל תודה...
איזה סיפור מופלא! ומה זה אומר עלינו
שאננו מחוברים לאיתותי הגוף, לצרכיו
שאנחנו מתישים עצמנו לדעת?
והילד הוא המפתח..
סיפור יפהפה ורב משמעות.
תודה לך מרוה ושבוע טוב!
גאולה
הלוואי מאוד, רוחונת, ואמן כן יהי רצון...
אבל זה לא באמת אפשרי, אנחנו הרי בעולם הזה רצוא ושוב,
אבל מספיק לי אם רגעי החיבור למקום הפנימי והיודע הזה יתרבו עוד ועוד...
תודה מתוקתי, וחיזבוקים אלפיים, גם למכורתך ומכורתי :)).
שמחה שבאת, כוכבית, ברוכה הבאה, ונשיקות למכביר :)).
יפה תרגמת מרוה סיפור מחוייך ושובה לב.
לעיתים אני חושב מיהו הזקן בתמונות חיינו, מבוגרים כמו בסיפור ההודי
או צעירים כמו בסיפור הישראלי במסע שלי.
מי זקוק למנוחה כי 'לא רואה ממטר' זה שראה הרבה ולמוד ניסיון
או זה שטרם ראה ולא מסתכל עדיין, אני עדיין חוכך...
תודה וא"ל*
תודה שרוני. סוג של הארונת קטנה, צידה לדרך לכבוד השבוע החדש...
נפלא למצוא אותך, עידית יקירתי, מבקרת אצלי אחרי קונצרט פסטורלי, שאני כולי תקווה שהיה מענג...
וגם לפתוח דלת קסמים, ולעקוף את המכשפה (האמיגדלה), כמו בפוסט שלך, :-)
תודה גיא.
לגמרי אפשרי ללכת למעלה ממאה שנה ככה, מתוך המקום הפנימי ומעיני הילד שבנו. הלוואי שהיינו זוכרים את זה כל הזמן :))
תודה מרוונת וכמובן חיזבוקים להמשך הדרך
תודה, קוראת ומזכירה לעצמי מה חשוב באמת.
:) נשיקות, מרוה.
תודה עודדי, משנה את סדר התגובות, כי מגיע לך: זה יום הולדתך!!!
המון ברכות ואיחולים, והסיפור הזה גם סוג של מתנה עקיפה...
כן, חבל שאי אפשר לצרף לפוסט את הקול שלה מקריא את הסיפור, ליאורה, אבל נסי לדמיין קול אהוב עלייך במקום...
והריפוי שהתכוונתי אליו הוא לא תמידי,לצערי, אלא נקודתי ורגעי. וגם זה חסד.
תודה יקירתי, ושולחת לך גם חיבוק ל "עניין דורש הריפוי" הנוכחי שלך, וד''ש לברושים...
מרוונת יקירה, תודה על המתת המופלאה *
סיפור מקסים,
סוג של הארה , שיהיה שבוע נפלא :-)
נפלא למצוא את הסיפור הזה על הבוקר.
נפלא.
לא, לא נחתי בכלל בסופשבוע הזה, אבל זה היה טוב...
מקסים ביותר, מרוה יקירתי. קראתי וניסיתי לדמיין את קולה רב ההבעה של המדריכה של הסדנא שבהשתתפת בה.
גם אני כמוך מאמינה בכוחן של המילים. קראתי ומתוך קושי שאני חווה כרגע, לא יודעת אם נרפאתי אבל בהחלט התחזקתי מהסיפור היפייפה הזה.
תודה.
איזה כייף שבאת, איריס...
תודה ושבוע טוב ומיטיב לך.
מקסים מרוה, מבהיר לי שאני לא נחה לרגע. תודה על ההמלצה.