הערב באתי למשמרת וקיבלתי מכתב מחברי לעבודה ובו דרישה ממני לצאת לחופשה של עשרה ימים. אין לי טענות לחבר והסיבה פשוטה: הוא היה השליח. משום מה חברי ההנהלה שחשים שאפשר שלא ימשיכו בתפקידיהם חשים שהדרך היחידה היא להוכיח שהם יודעים לנהל. מה לעשות ניהול ברשות ממלכתית קשורה בעבותות לפוליטיקה. בלי קשרים פוליטיים אי אפשר לשרוד במקום כזה בתפקידים בכירים. היו כאלה שהצליחו, כנראה שהיו להם כישורים פוליטיים יוצאי דופן.

על מה אני מתרעם בעצם? מה פתאום בשנות האלפיים שולחים אותי לחופשה ואין לי זכויות. כאילו חוזרים לימים אפלים במשטרים אפלים משהו. אני לתומי חשבתי שיציאה לחופשה היא זכות ולא ממש חובה. זה לא עוד מהלך שאפשר לדקור בו את העובדים. חשבתי וטעיתי מן הסתם. הגרוע מכל שאנו חברי הוועד ואגודת העיתונאים עוד מוכנים לשאת ולתת על רפורמה. בשביל מה צריך מו"מ אם יש כבר רפורמה חד-צדדית. היינו ועד מאוד ידידותי עד היום והגיע הזמן להפשיל שרוולים ולהסביר גם לאלה שלא ממש רוצים להבין שהבעיות האישיות שלהם לא יכולים להיפתר באמצעות גזירות שמונחתות על העובדים. זה לא יהיה! אפשר ראוי ואפשר שגם כך ייעשה, להפסיק לאלתר את המשא ומתן על הרפורמה ויפה שעת אחת קודם!!!