תמיד אהבתי את הצבע הזה, קירות חדרי צבועים בו.בכל פעם שאני עצובה אני אוהבת לבהות בקירות החדר.הצבע הזה, תמיד בישר לי טובות, אני אוהבת את האופטימיות שבו, את מה שהוא מקרין לגביי, הזוהר שבו.התקופה האחרונה לא הייתה לי קלה, כל מה שקיוויתי וייחלתי לו לא קרה, הכל קרה הפוך.החבר שאותו רציתי, לא הגיע. לא יצא לי להכיר אנשים חדשים לאחרונה דבר שאני מאוד אוהבת לעשות. חבריי הטובים ביותר עזבו את הארץ לטובת טיול תרמילאים לזמן בלתי מוגבל, אך מה ששבר אותי יותר מכל היה עזיבתה של החברה הטובה ביותר שלי, "הנשמה התאומה" שלי, האדם אליו אני מרגישה קרובה ביותר מבין כל האנשים שסובבים אותי.החברה אליה תמיד אני פונה בשעת שמחה ובשעת עצב.עם עזיבתה הרגשתי כי משהו בי גם עזב, הרגשתי כי הכל שונה, שונה במובן של גרוע יותר, למי אפנה עכשיו כשארצה לדבר? עם מי אחלוק את מחשבותיי הכמוסות ביותר?קשר האי מייל לא הספיק לי, שם אי אפשר להעביר הכל כמו שנהגנו לעשות בטלפון מדי יום מספר פעמים ביום.נוסף על כל ה"צרות" לא הייתי מרוצה מלימודיי, לטוב או לרע אני פרפקציוניסטית לגבי כל דבר, ציוניי היו לציונים בינוניים בסטנדרטים שלי-ציונים שלא היו מביישים אף אחד, אך לי זה לא הספיק.היו לי ציפיות גדולות מהלימודים, כולן התנפצו.חשבתי כי אני אכיר הרבה אנשים חדשים, חברים חדשים, מה שלא קרה, היו לי ציפיות מהמקצוע עצמו, שהכל יהיה מושלם, כמו שתכננתי, אך זה לא קרה, בחיים אין מושלם והדברים אינם מתנהלים כמו שאני מקווים שיתנהלו.כך במהלך הזמן איבדתי את שמחת החיים שלי, האופטימיות שהייתה המאפיין הבולט שלי, שקעתי יותר ויותר בעצבות הנוראה הזו, הפסימיות החלה לחלחל בי.היא כבר לא הייתה כאן בשבילי, האדם שיכולתי תמיד לבכות לו כשרע לי,היא לא הייתה כאן לעודד אותי כמו שרק היא יודעת בדרכה הייחודית, איך שידעה תמיד לומר את המילה הנכונה במקום המתאים.... הייתי חייבת למצוא משהו אחר שיחזיר אותי למסלול, משהו שיעודד אותי בכל פעם מחדש שלא ייתן לי לשקוע בעצב הנורא והסוחף.הצבע הזה תמיד גרם לי להרגיש טוב יותר, דמיינתי איך הוא מפיץ אור מסביבי.נהגתי להסתגר בחדרי שהיה מלא בנרות, להדליק את כולם על מנת שיפיצו אור חזק ולהרגיש את עוצמתם, איך שהם משפיעים עליי, אהבתי לבהות בלהבות, בחלב המטפטף, לבהות בקירות המנצנצים ולחשוב, להפליג במחשבותיי למקומות רחוקים וכך לאט לאט לצאת מהעצבות.בקלות יתרה יכולתי להיסחף לתוך הרגש המגעיל הזה שמשתלט עלייך,הרי, הרבה יותר קל להסתכל על חצי הכוס הריקה מאשר על המלאה.אבל, אני לא רציתי, פתאום הבנתי למה נהפכתי, מה קרה לי, קלטתי שאני משתנה...הופכת לאדם שאני לא מעוניינת להיות, מישהו פסימי וממורמר על החיים, רציתי לחזור למה שהייתי לפני, לפני התקופה הזו, ידעתי שאני חזקה ושאני מסוגלת לא לתת לזה להשתלט עליי.הגעתי למסקנה כי אני צריכה לחשוב על פיתרון למצב הזה, משהו שיגרום לי להרגיש טוב בשעה לא טובה, משהו שיהיה שלי...שיעזור לי לאורך זמן.ואכן מצאתי, הוא תמיד היה שם, "מתחת לאף שלי" , פשוט לא חשבתי על זה, לא ייחסתי לו את החשיבות שהגיעה לו.הדבר ההוא, המושלם, מה שגורם לי להרגיש טוב כל כך, הצבע, הצבע ההוא שבכל פעם שדמיינתי אותו וחשבתי עליו התפרס חיוך ענק על פניי, תמיד כאשר דמיינתי את כל הזוהר שלו סביבי, כמו מגן שמגן עליי מפני כל "צרה" שלא תבוא. מעין הילה שכזו.כך, לאחר ההחלטה שקיבלתי, לא לתת לעצמי להגיע למצב של עצבות טוטלית, החלטתי להשתדל להסתכל תמיד על הצד החיובי שבדברים ובכל פעם שהתחלתי להיות קצת עצובה חשבתי על מה שעושה לי טוב, על הצהוב, הצהוב הזה שנמצא בכל מקום בו אני נמצאת ושומר עליי, אור השמש החזק שמאפיין אותו, הנרות שמאירים וגורמים לי להרגיש טוב כל כך, קירות חדרי הצהובים בהם אני אוהבת לבהות ולהרחיק במחשבותיי.מאז אותו יום בו הגעתי למסקנה שאני לא נותנת לעצמי להיכנס לעצבות עמוקה וממושכת, אני חושבת על הצהוב המושלם, הצבע היפה ביותר בעיני שגורם לי אושר פנימי עצום.חיי השתנו לטובה בזכותו, ובזכות שינוי במחשבותיי, הבנתי שדברים נוראיים כי אנחנו עושים אותם נוראיים ומעניקים להם חשיבות גדולה מדי.הבנתי שחברים אמיתיים זה בנפש ולמרות שהיא לא נמצאת כאן לידי, פיזית, דבר לא השתנה והכל זה עניין של גישה, גישה לחיים. |