כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    קוכליאה - בלוג של מושתלת שתל שבלול

    נולדתי חירשת. כל חיי הרכבתי מכשירי שמיעה והייתי תלויה כמעט לחלוטין בקריאת שפתיים לצורך הבנת דיבור. עם השנים הידרדרה שמיעתי עד לאובדנה המוחלט בגיל 36. אובדן השמיעה לווה בסחרחורות וטינטונים קשים. לפתע מצאתי את עצמי קרוב לשנה שלמה כשאני חירשת לחלוטין. מנותקת.. בבועה משלי.
    על פניו החיים נמשכו כרגיל, אבל בפנים, סבלתי בשקט.
    באוגוסט 2008, קיבלתי מתנה מופלאה - שתל קוכליארי, שהעניקה לי שמיעה מחדש. שמיעה מדהימה שלא תיארתי לעצמי שאזכה בה אי פעם, שמיעה שמאפשרת לי להנות מקולות וצלילים שאת חלקם לא שמעתי לפני כן מעולם, ואת אלו המוכרים אני שומעת עכשיו באיכות שלא הכרתי קודם לכן! מתנה מופלאה זו שינתה את חיי לאין ערוך! פשוט אי אפשר לתאר את גודל המהפך שחוללה בחיי.
    באוקטובר 2009, הושתלתי באוזני השנייה, ושוב התחלתי את תהליך ההסתגלות לשתל קוכליארי ולמידה כיצד לשמוע איתו, והפעם, אני מגלה, התהליך הרבה יותר מורכב: אוזן שמאל צריכה ללמוד לשמוע עם השתל, וגם \"לתקשר\" עם אוזן ימין, המושתלת הותיקה יותר.. הפעם החוויה שונה לחלוטין.

    זו תקופה מדהימה של חיי. נפתחתי אל העולם, אני חשה שמחה ומלאת חיים כפי שלא הייתי קודם לכן. וזאת למרות הקשיים הלא מעטים הכרוכים בתהליך הלמידה וההסתגלות לשתלים.

    השתל הקוכליארי איפשר לי להשתחרר בצורה משמעותית מן הצורך להשקיע כל כך הרבה מאמץ כדי לקלוט כל כך מעט מידע מהסביבה באמצעות קריאת שפתיים... סוף סוף אני יכולה להיות נינוחה ורגועה יותר ולהנות מתקשורת קלה וטובה פי אלף מונים. אני יכולה להנות מהחיים!

    פצחתי בבלוג הזה במאי 2008 כדי לתאר את ההכנות לניתוח השתל, הבדיקות, הניתוח עצמו, המיפויים ואימוני השמיעה שבעקבותיו. ועם הזמן, התחלתי לתת ביטוי גם לתחושות, רגשות ומחשבות שאינם קשורים לשתל הקוכליארי.

    אתם מוזמנים לקחת חלק במסע האישי שלי.
    ברוכים הבאים!

    0

    גם לאבן הכי חזקה

    20 תגובות   יום שבת, 30/5/09, 23:13

    גם לאבן הכי חזקה

    זה יכול לקרות. 

    פתאום משהו

    בתוכה נסדק

    והיא נשברת.

    או שלאיטה

    היא נשחקת

    ומתפוררת

    גם לאבן הכי חזקה

    זה יכול לקרות.

    דרג את התוכן:

      תגובות (20)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        4/6/09 10:31:


      טבע החיים כניראה,,,,

       אך היצר חזק מכל ומושך הלאה וקדימה,,,

       

      יום טוב שיהיה,,

       

      ענת

        4/6/09 06:18:

      הכאב שזור בכל משפט ...

      זו בודאי תקופה קשה .

      וכל מה שיאמר יתגמד מול העוצמה 

      שבהתפוררות של אבן חזקה.:)

        3/6/09 15:42:
      פוסט מהמם
        3/6/09 12:00:

      איריס יקרה

      שיר נוגע ועצוב...

      אך לא בבית ספרנו....

      את כמו אבן יהלום שאי אפשר לשבור

      אותו בקלות.... צריך רק ללטש........

      ואת אישה מדהימה

      שכל סופה בחייך

      את יכולה לה..!

      חבוק

      אסתי

        3/6/09 07:07:


      היי איריס,

      שבתי כמובטח, להאיר עם כוכב וגם לשאול מה שלומך. השיר הזה מאד מאד נוגע

      שירלי

        1/6/09 18:16:


      היי איריס

      עצוב שזה ככה,  אבל יש מישהו שלא הבין את זה עדין?...

      ולגבי הסיפור שלירית הזכירה פה מעלי: השורה התחתונה שבו היא, שבבוא רוח - סופה חזקה, מי שיישבר הוא העץ הזקוף העומד איתן כל השנים. דווקא השיח הגמיש (והנתפס כרעוע...), שנראה שעם כל רוח קלה שח ומתכופף - יינצל, ויחזור לעמוד זקוף עם שוך הסערה.

      מאחלת לך רק טוב

      שירלי

      ויש לי ביעה טכנית עם מתן כוכבים. אז אחזור בהמשך, כשזה יסתדר, להאיר קצת...

        1/6/09 11:54:


      שולחת לך חיבוק

        1/6/09 08:44:


      אני מקווה שזה לא משהו רע שעובר עלייך, איריס...

      ואני זוכרת איזה ביטוי אחר, שדווקא העצים הזקופים ביותר הם אלו שהכי נשברים,

      אני לא זוכרת את המילים המדוייקות, אבל רואה אותו בעיני רוחי....

      אז זה אומר שאולי טוב להתכופף קצת...

      ולעבור את המשברים....?

      זה נראה קשה באותו הרגע, אבל כל רגע הרי עובר...

      ואז החיוך חוזר...

      יום טוב!

        31/5/09 17:05:

      מקווה שהרבה אהבה תתן כוח לבן אדם כמוך שברוך השם לא עשויה מאבן....
        31/5/09 15:15:


      דליה רביקוביץ כתבה שיר דומה.

      "גם סלעים נשברים..."

      את בחברה טובה :)

        31/5/09 13:08:

      :-(..עצוב
        31/5/09 12:52:

      מקסים וכל כך נכון...
        31/5/09 12:07:
      חיבוק
        31/5/09 10:46:

      כן זאת דרכם של אבנים.

      כבר נכתב "אבנים שחקו מים", שזה פתגם שמתאר דווקא אותך.

      טוב שאת בנאדם

        31/5/09 09:25:

      איריס,

      קבלי חיזוקים

      את לא אבן, כולנו יותר גמישים מזה

      זה היופי בלשיות אנושיים- עם כל הקשיים (ותמיד יש בחיים) אנחנו יכולים להסתדר

      ולא תאמיני אילו עוצמות יש לך


      אוף, כמה שזה נכון...
        31/5/09 06:29:

      יפה כתבת

       

      זה יכול לקרות לכל

       

      דווקא לחומרים הגמישים זה קורה פחות

      יותר קל לשבור דבר קשיח מאשר לקרוע דבר גמיש

        31/5/09 01:12:

      נכון. כל כך מבינה.

      כנראה אסור לנו לחשוב שאנחנו אבנים,

      גם אם אנחנו מנסות לשדר חסינות.

      אנחנו רכות וצריך לראות ברכות שלנו את הכוח שבנו,

      כשאנחנו נפגשים עם אנשים בעלי לב של אבן.

        31/5/09 00:57:


      איריס איננו אבנים אנחנו עיצים, עת אנחנו צומחים ועת יש רוח וענפינו נשברים,  ואז אנחנו צומחים מחדש...

      פסוק מזכרוני (ממסכת אבות ?) הוה כקנה סוף ולא כארז - שהקנה סוף עמיד בסופות ואילו ארז לפעמים רוח הופכו על פיו...

      את עוד תעברי את זה...

        30/5/09 23:45:

      איריס,

      לא את!

      אינך אבן.

      לאבן אין הופכין ואין לה ברירה אלא להשחק.

      אנחנו בשר ודם אנחנו מחשבות וגמישות

      אנחנו יכולים להסתתר עד יעבור זעם.

      אנחנו יכולים למצוא נתיב אחר מזה החסום.

      אנחנו יכולים לדבר ולהתגבר על כל משבר.

      באהבה רבה,

      כל הברכות וכל הישועות,

      מרדכי.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      קוכליאה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין