רוצה אותך. יש לי אותך. הכי יפה שיש. איתי במיטה. יש לי. אבל זה ספציפי מדי. 

ופתאום אני כמו אסירה שקיבלה סיור קצר בחצר. פוזלת.

מחפשת מבט אטום מעיניים חודרות.

ומסביב  כוונות ברורות מדי. את זה כן. את זה לא.

מה כל כך ברור לכולם?אני רוצה הכל. ולא כלום. אולי לא הכל. מהכל.  

האמת היא שיש לי קצת מהכל.

האהבה שלי. מחכה לה תמיד. מתפנה לכבודה.

הפנטזיה שלי. שאני אפילו לא באמת מתמודדת איתה.

הברית החדשה שנכנסה לחיי. אני מקווה בסתר שאולי יזדמן לי לברר אם יש פה משהו דחוף לברר.

המפגשים השבועיים. מחפשים אהבה שלא אוכל לתת. 

אולי לעולם כבר לא אוכל לתת את כל מה שצריך.

אם זה יותר מדי אהבה. או מחוייבות. או לפעמים שאיעלם, שלא אטריד. תמיד מוצאת את הדרך חזרה.

 ואולי אני מחפשת משהו לא ספציפי. משהו שלא שייך לכלום. ככה לא אדע איך להגיע. תהליך החיפוש יימשך. ישאיר בי את סימני הדרך שאין לה יעד. ואדע שחייתי. כי למות זה מאד ברור. לחיות? עוד לא ברור לי.