ברוב עוונותיי ניתנה לי במה להביע את דעותיי בנושא כדורגל ואני כותבת טור שבועי לאחד מהאתרים. באקט של פטריוטיות ונאמנות לכותבי הצ'ק אומר שאחד הדברים שאני מעריכה ותמיד הערכתי באתר בו אני כותבת הוא הגישה השכלתנית והאינטלקטואלית לכדורגל, לפחות מצד מפעיליו. מאמרים אקדמאים וחומר כתוב ומצולם מכל רחבי העולם השמים את הכדורגל מרכז לדיון חברתי ותרבותי ולא רק ספורטיבי.

לצערי הרב, בכל הנוגע לאתר שלנו רמת הקוראים רחוקה שנות אור מזו של הכותבים (ולא, זו לא מחמאה לעצמי אלא בעיקר לקולגות). מטבע הדברים חתך האוכלוסייה שישקיע מזמנו בלשוטט האתרים ולכתוב טוקבקים יהיה צעיר יותר וכך יצא שממוצע גיל הקוראים הקבועים הוא בערך 17. וכך מתאפשר לו מפגש על בסיס יומיומי כמעט עם הדור הצעיר של מדינת ישראל.

ביום חמישי בערב התפרסם טור הדעה שלי על המשחק. כבר אומר שלי אין מערכת יחסים טובה עם אוהדי מנצ'סטר יונייטד הגולשים באתר. אני מעזה לבקר המון את הקבוצה ולהזהיר וכאוהדת פגועה ושוברת לב חזרתי על נטייתי לבקר גם באותו מאמר.

בסופה של כתבה צפיתי בדו-קרב טוקבקים בין עורך האתר לאחד המגיבים אשר דרש ממנו לצנזר אותי ותמה כיצד הוא נותן לי לכתוב דברים שכאלו כנגד מנצ'סטר יונייטד. בתשובה לתגובת העורך על כך שזה בסך הכל טור דעה והוא יכול גם שלא להסכים, ענה האינטלקטואל הצעיר כי אני פוגעת ש"משהו שהוא מאמין בו". כן, מנצ'סטר יונייטד היא האמונה שלו.

עכשיו, אני מקדמת את אהבת הכדורגל באשר היא ועומדת נפעמת מהניתוחים כי "כדורגל היא הדת החדשה", אך עד כה לא הבנתי בדיוק עד כמה נוראיות ההשכלות של משפט כזה. במשך שנים של כתיבה לסירוגין באתר אני חוזה בתגובות (לא רק לטורים שלי, אבל בעיקר כי אני "כופרת") אלימות, חסרות יכולת הבעה ובעיקר נבערות מצד קוראים שאמורים להיות דור העתיד של המדינה הזו.

מתוך קריאה של טוקבקים לא למאמר אחד או שניים ולא בתקופת זמן של שבוע, מצטיירת לה תמונה עגומה ביותר של התוצאות המיידיות של קריסת מערכת החינוך שלנו. חוסר הבנה בסיסית של מהו דיון, חוסר יכולת לבטא במילים תחושות ורגשות, חוסר סובלנות לדעה שונה, בלבול שיוצר תגובות אלימות לכל מה שהוא אחר או שונה, נטייה לפופוליזם, מיינסטרים, ובעיקר המון המון שוביניזם.

אני לא מדברת פה על גברים בני 50 ממרכז של מפלגה פוליטית בנתניה. אני מדברת פה על נערים צעירים, חלקם חיילים שרואים לנכון לצאת למלחמת חורמה כנגד מי שאומר שהקבוצה שהם אוהדים לא שיחקה טוב. זה מעבר לערסיות. זה פתח לאוכלוסיה נבערת.

אם מישהו חושב שהדור הבא כבר יהיה פחות צר אופקים ויותר משכיל - הוא עתיד לגלות שלא רק שתכונות אלו לא מושרשות בנוער הישראלי אלא שהשמרנות והגזענות רק מחריפות מדור לדור וכשהן מלוות בבורות וחוסר השכלה - אתה מקבל איראן.

כן, מתגובות באתר אינטרנט אני מסיקה שישראל בדרך הבטוחה להיות מדינת אייאטולות. בדיוק כך. כי  במדינה שהגיל החציוני בה הוא 29.1 לדור הצעיר חשיבות רבה. והוא הולך והופך נבער יותר, אלים יותר, וסובלני פחות.

בואו לא נאשים רק את מערכת החינוך. גם לתא המשפחתי, המחברת העיקרי, חלק נכבד בפשיטת הרגל הזו. הורים שאלימות היא דרך חיים מובנית עבורם, שמנופפים בידיים וצועקים "מוות לערבים" לא ממש עתידים לגדל פה דור של אינטלקטואלים.

אבל לגבי הורות לא נכונה אין לנו הרבה מה לעשות. אתה לא תכריח ערס מחולון ללכת לקורס הורות נכונה וגם אם יהיה כזה, לא סביר שהוא יעזור בהרבה יותר מההדרכה שלפני הנישואין...

מה שכן אפשר לעשות הוא להבין עד כמה המשבר במערכת החינוך עמוק ועד כמה המשבר הזה מסוכן לקיומנו הרבה יותר מהטיל האיראני. הוא עד כדי כך עמוק שנערים יוצאים מהתיכון בלי יכולת בסיסית להביע את עצמם, לא בכתב ולא בעל פה מצוידים בהבנה כי אלימות היא הפתרון לכל בעיותיהם.

וכמו שההיסטוריה לימדה אותנו - אוכלוסיה נבערת היא הבסיס היציב ביותר להתפתחות משטר טוטאליטרי. כי אלו בדיוק האנשים שקל לשכנע שלא כולם צריכים להביע את דעתם, אלו בדיוק האנשים שפשוט לשכנע שמישהו שאומר משהו אחר פוגע בהם בכוונה, אלו בדיוק האנשים שאין בעיה לשכנע לפרק מישהו רק כי הוא אמר משהו אחר, הם אנשים שבכיף יאמינו שהאישה תפקידה לספק את צרכיהם ולשתוק (בדיוק כמו אלו שמאמינים שאם הם יתפוצצו בתחנת אוטובוס יחכו להם 72 בתולות למעלה) בטח ובטח שלא להתעניין או להביע את דעתה בנושא כדורגל.

אז מה יהיה עם הטיל האיראני? ובכן, ביבי, עד שאחמדיניג'אד יגיע למצב בו הוא יוכל ללחוץ על הכפתור האדום, אני אגיע למצב בו אתפלל שיעשה כן. כי המדינה שלי שאני כל כך אוהבת תהיה מלאה באיראנים קטנים. והדת שלהם תהיה כדורגל.