היא חשבה כמה פשוט היה אם ימות.

אלוהים - זה יחסוך לה כ"כ הרבה צער.... וגם לו כשחושבים על זה... מה בסה"כ ביקשה? מוות קטן, פתאומי.

 זה יכול להיות תאונה, זה יכול להיות פיגוע (קל, לא ביקשה מימטר של מסמרים, אדם שרץ עם גרזן ברחוב ופוגע סיציפית בו גם יוכל לעשות את העבודה).

אולי יוכל למות בכבוד, למשל בזמן מילוי תפקידו - יש לו הרבה ימי מילואים ודברים קורים אתם יודעים (טפו טפו טפו)....

היא לא מייחלת להתאבדות כמובן, או לגסיסה ארוכה ממחלה כלשהי. גם לא תאונה קשה שתשאיר אותו עם מום שלא יניח לה לעזוב אותו, כי איך תוכל לעזוב אותו כשהוא כ"כ זקוק לה? לא, היא מתכוונת לסוף מהיר ונטול כאבים (אין כל סיבה לענות אותו, מה כבר עשה לה?), סוף שישאיר אותה המומה, אלמנה כואבת שמבכה את מותו זמן ראוי ומכובד של שנה (קיוותה שאין צורך ביותר משנה, בכ"ז 12 חודשים הם לא מעט זמן), אפופה הילה של ריחוק שגורמת לחינניות שבה להפוך ליופי מנוכר, בשל, של אשה.

היתה מהרהרת בלילות, לפני שעלה לחלוק עימה את יצועה, כמה יפה היתה יכולה להיות בשלל הבגדים השחורים שלרשותה. אילו שילובים תעשה בין החצאיות השונות, המכנסיים המחוייטות (אשה באלמנותה לא תיתפס חיה בג'ינס חלילה!), החולצות (לא גופיות כמובן) והצעיפים הדקים שיחבקו את כתפיה ברוך, כדי לנחם.

בחלומותיה הפרועים ביותר לא דמיינה את מותו. לא, היא לא רצתה לחוות מחשבות אימה הכרוכות בדמו, באיבריו המשוסעים, בפניו השרופות, בכוויות המאכלות את עורו, לא - היא איננה מעוניינת באפקטים הזולים הללו. היא לא רצתה לדעת איך זה ייעשה אלא רק קיוותה שזה ייעשה. ועדיף מוקדם מאשר מאוחר, כי לא ראתה דרך אחרת לצאת מהקשר הזה.

היא ידעה שלא תעמוד בהשפלה המתלווה לסיום הקשר, למבטים שישטפו אותה - איך עשית את זה? הוא היה עלם-חמודות... מה הוא לא נתן לך? למה? השאלה הכי קשה - למה?

מה תגיד להם? היא לא אהבה אותו יותר? נמאס לה לישון לידו, לסבול מהנחירות שמעירות אותה אחרי שסוף-סוף הצליחה להירדם? שנמאס לה לראות את עיניו קהות ממסך המחשב, ולהקשיב לקולו החד-גוני והמשעמם מצרות-אופקים? שהפירורים שהוא משאיר אחריו על השיש מזעזעים אותה כל פעם מחדש עד שהיא רוצה לצרוח ולמלוק את ראשו כאילו היה תרנגלות אומללה, לקרב את אפו לתוך הפירורים ללמדו שעשה משהו רע כמו שמחנכים כלבלב?? שתגיד להם שהיא לא מסוגלת יותר לסבול את הריח העולה ממנו אחרי יום עבודה בחצר, אחרי יום עבודה במשרד, אחרי יציאה לפאב כזה או אחר, ובעצם - אחרי כל דבר....?

כן למה לא, היא תספר איך היא מתכווצת כשהיא שומעת אותו מתקרב למיטה לפני שהיא נרדמת בלילות. לא מהחשש שהם ישכבו - לא, זה כבר מזמן לא בתמונה - אלא פשוט בגלל שהיא לא מעוניינת לחלוק איתו דבר. איך איך היא יכולה לספר כמה היא מתעבת אותו, את מראהו, את ריחו, את נשימתו, את נפשו?? ולא מדובר בשנאה, היא בסה"כ חושבת שהוא אדם נחמד מאד, אבל מהנחמדות הזו כבר אפשר להקיא. והיא מרגישה שאם היא לא תקיא אותו מקירבה כבר עכשיו, הוא יישב לה שם, בין הריאות לגרון, יעלה בה גירה פעם אחר פעם, יגרום לעורקיה להתכווץ ולנשימתה להדיף ריח של רפש, יהפוך את מיצי קיבתה בתוכה פעם אחר פעם, יאכל אותה מבפנים כמו חומצה.

מדובר במקרה של חיים או מוות, אתה מבינים?!

היא לא יכולה לברוח, כי היא לא מסוגלת להיות הרעה. לא, כבוד מאופק המתלווה ליישותה של אלמנה מתאבלת יהיה לה יפה הרבה יותר. יחמיא לה בהחלט. יפאר אותה וינחם אותה (בנוסף לכל קרובי משפחתו ומשפחתה, ובל נשכח את החברים שלו ושלה, בונוס המתלווה למוות אך לא לפרידה מכוערת).

אכן כן, מותו יהלום אותה עד מאד. עד מאד.