אחותי הגדולה היום היא היתה אמורה לחגוג יום הולדת 62 אילולה נהרגה לפני 28 שנה. אמא הלבישה אותה בחולצת פסים ומכנסי ילדות ואספה את שערה כלפי מעלה לציצה חומה. הם ירדו מהאניה ובנמל חיכו להם אחותו של אבא ובעלה. דודתי התאהבה מיד בילדה הקטנה, הרימה אותה וחיבקה אותה. הילדה תגמלה אותה בחיוך שיצר מלחייה שתי לביבות אדמדמות. את כל זה לא ראיתי כמובן כיוון שעוד הייתי רחוקה מכל קיום. יצטרכו לעבור עוד 13 שנה כדי שאכיר אותה ואת שאר הדמויות. הדבר היחיד שיכול להעיד בפניי הוא תמונה ישנה בשחור לבן, בגודל 5X7 ס"מ בערך עם מסגרת לבנה ושוליים משוננים. בתמונה היא עומדת, לפני פסים בהירים של קורות עץ מסודרים במרווחים, לבושה בחליפת תינוקות סרוגה וחבושה בכובע שמולבש עקום על הראש. פיה פתוח בספק חיוק ספק קריאה עליזה. שני שרוכים שנועדו לקשור את הצוארון מתוחים בידיה העטופות כפפות עבות. בתמונות הבאות היא כבר גדולה. אלו צולמו כשכבר נולדתי או מעט לפני כן ושנים אחר כך הועתקו על ידי אחותי האמצעית לציורי שמן גדולים. באחת התמונות האלו היא עומדת חזיתית מול המצלמה, לבושה בשמלה לבנה מעוטרת באפליקציות של צבעונים אדומים. פניה רציניות, תלתל נופל על מצחה. בתמונות אחרות, שודאי צולמו כולן ביום אחד היא מסופרת תספורת קצרה, אבל לא קצוצה, שביל מצד שמאל של ראשה מחלק את שערותיה לשתי קבוצות לא שוות. היא מחייכת חיוך בלתי נתפס, לא מהסוג של המונה ליזה ובכל זאת מכיל אי-מוגדרות. היא לבושה חולצה רקומה עם שרוולים מנופחים. מהילדות שלה לא נשארו לה הרבה זיכרונות. אומרים שהייתה ילדה נוחה. היא לא זכרה זאת אבל האמינה. מספרים שהייתה ילדה מנומסת. פעם כשסבתא הגישה לה נזיד עדשים חום חמצמץ-מתוק היא אמרה: "סבתא, זה מאוד טעים, ילד אחר ודאי לא היה אוכל את זה" (זה נשמע עוד יותר טוב בהונגרית). היא לא זכרה את המקרה ולא כל כך עניין אותה לזכור את הילדות שלה. היא הייתה ילדה רגילה, מה יש לספר יותר מזה. אבל מקרה אחד היא זכרה היטב: יום אחד כשהיא חזרה מגן הילדים היא שאלה את אמא "איך זה שאני כל כך יפה?" "מי אמר לך שאת כל כך יפה?" ענתה לה אמא. ואף על פי כן היה לה חבר כבר בגיל 14. אני נולדתי רק שנה אחר כך. היא לא רצתה שאמא תבוא לאסיפת הורים כשהבטן העגולה שלה לפניה. אמא תבייש אותה. מי שמע על אמא שיולדת תינוק בגיל כל כך מבוגר? ואף על פי כן היא אפתה לאמא עוגה ביום שאבא החזיר אותנו מבית החולים בפיאט האדומה לבנה ואמא אמרה שזו העוגה הכי טעימה שהיא אכלה בחיים. ואף על פי כן היא עזבה מהר מאוד את הבית ועברה לגור אצל הדודה שלנו, שם גרה בכל שנות לימודיה בסמינר לוינסקי. כשהגיע לגיל 18 החליפה את שמה מדבורה לדורית. עוד לא מלאו לה 20 כשהיא התחתנה בשמלה לבנה מבד עבה משובץ בתפרים כמו שמיכת פוך ושזור בחוטי כסף. לי קנו חליפת סטרץ' מחוספסת בדוגמת משבצות קטנטנות, כמו שמיכת פיקה, לבנה עם פס כחול. החתונה נערכה אצלנו בבית וזכור לי מזנון צבעוני עם מגשי תותים ענקיים. בשלב כלשהו נרדמתי. את יוסי בעלה לא נתאר כאן. הם היו חברים מגיל 14 ועשר שנים אחר כך נולדה בתם הראשונה מיכל, אחר כך נולדו עודד ונעמה. כשנהרגו היו דורית ויוסי בני 34, עודד היה בן שש ונעמה בת שנתיים. מיכל נשארה יתומה בת 10. היום היא כבר יותר מבוגרת מאמה. היא מגדלת ילד יפיפה בן 7. בחיים היא לא תגיד לו "מי אמר לך שאתה כל כך יפה?" |