בזמן האחרון נחשבות לי בראש מחשבות אובדניות רבות, הן אינן רצוניות והן נחזות כפיתרון די מושלם למצבי לחץ קיצוניים.

נגיד אני צריך לתפור חזרה למקומו כפתור שנשר מהחולצה של הבת שלי ? הקושי להשחיל את החוט לקוף המחט (היא באמת כל כך קטנה עד שלא רואים את החור) גורר אותי למחשבות אובדן שבבסיסן ההערכה כי המוות יפתור אותי מהצרה הזאת.

לחץ נקודתי זעיר בעבודה ? מוות יפתור אותי מההתעסקות בבעיות האלו.

לא גיהצו לי את החולצה שתכננתי ללבוש הבוקר ? הפתרון- מוות.

בימים האחרונים הדרדרתי קצת והנה פתאום ההמתה העצמית אינה רק בבחינת פתרון הולם, לפתע היא משמשת אותי גם כפעולת ענישה ראויה.

המזכירה שלי מאחרת הבוקר ? אני אתאבד ונראה אם היא תאחר להבא.

אחד הלקוחות שלנו לא עונה לטלפון ממני ? התאבדות תעמיד אותו במצב מאוד לא נוח, הרי הוא צריך אותי יותר משאני צריך אותו.

אמא שלי תמיד מזהירה אותי מפני דברים שלא הורגים ושאיתם צריך לחיות "הבעיה היא שלא מתים מזה" היא אומרת.

פתאום אני מבין למה היא מתכוונת...