את כל מה שצברנו עד עכשיו, אנחנו אוספים בתיבת הרגש, טומנים שם את כל החוויות,

באם יום אחד נשכח, נעצור להביט, נשכיל להבין, נוכל לדעת את מה ששכחנו.

על אף שתמיד ננסה להביט קדימה אל עבר האופק הזר לנו, אל עבר העמק האפל,

שענני עשן המתעבים ממנו קוראים לנו לבוא, אל לב הסכנה, אל לב הלא נודע.

יש שנמצא עצמנו מתענגים על כל כר דשא, על כל ניצני ההפתעות, על כל האגדות.

יש שנמצא עצמנו צוללים אל תוך מיימי האגם העכור, שבתוכו לא נוכל לראות דבר מלבד החושך.

אם נדע רק להביט, לראות את מה שיש, את מה שהעולם מציע, נוכל לחיות את החיים במלואם.

שם, יבוא יום ונבין כי אותה כוס מלאה, העצימה את מה שאנחנו, העפילה באדוות תקווה...