רגע של התפכחות
אבא-מפחד זו חיה נדירה. היא לא רצה חופשייה בשטחי הספאר, אלא נכלאה מזמן עמוק בכלוב סגור ומסוגר. זה שנים שאף אחד לא ראה אותה, היה כל כך קל לשכוח מקיומה. רק מדי פעם ממצאים ארכיאולוגים שצפים תחת שכבות כבדות כהות של אדמה מרכיבים תמונת שלד אימתני של חיה אדירה שאסור לזלזל בכוחה.
והחיים כמו החיים, אנחנו אנשים פשוטים - אף פעם לא באמת מוכנים.
אבא שלי, הוא מפחד. אף פעם לא שכב על מיטת בית חולים, לא איבד שליטה, לא נדרש לעזרה. "שלא תעזי לחתום על שום דבר בלי הסכמתי" - מעולם לא ראיתי את אימא שלי מהנהנת שקר גס בכזו אדיקות. ופניה הארוכים של החיה הנדירה הטילו צל על מרצפות, משכו את התווים היפים והעיניים הכחולות מטה מטה - בכף ודלי בהם שיחקתי בחוף הים כשהייתי קטנה ניסיתי לאסוף אותם חזרה למקומם, "הי אבא, שמעת שזקנה אחת באלסקה זכתה ב250 מיליון דולר בלוטו והיא תרמה את הכול לשמורת פינגווינים על שמו של דג הזהב שלה?".
לאבא שלי יש סולם, שמגיע כמעט עד שמים.
עציצים
העציצים במרפסת שלי נבלו. שלושה שבועות של מזג אוויר מוזר, רוח חמה ולחות משתנה, הספיקו כדי להרוג אותם. ואני דווקא השקיתי אותם, פעם אחת.
רגע של זיכרון
כמובן ששכחתי להתקשר בשנייה שנכנסתי בדלת. הבנים הסתננו למסיבת הפיז'אמות אצל מירב ואני הבאתי בתיק טרנינג פתטי עם ציור של מיקי מאוס, אלוהים יודע למה לא יכולתי להיות יותר בוגרת בגיל 12. ובכל זאת - הוא נתן לי את 'החיוך הכי יפה' ב'על בנים ועל בנות', ואני החזרתי לו 'מחבבת פלוס' בכרית אהבה, כל הערב היה בנינו פינג פונג של מבטים - אני תמימה ואמיצה מדי, הוא שמח בחלקו. בשביל נשיקה ראשונה זה גם היה ממש בסדר, כלומר, שפתיים? וי. התרגשות? וי. ידיים רועדות? וי. ומה לכל הרוחות הלשון הזו עושה בפה שלי??, אסף ממון קראו לו.
עציצים
הסיבה העיקרית שאני לא אוהבת עציצים היא שהם לא עצים. כל משב רוח משפיע עליהם, כל תנודה באוויר סביבם, לוקחת אותם איתה. אין בהם איתנות, יציבות, עמידות. הם קטנים, חסרי אונים. השורשים שלהם לא עמוקים מספיק, הירוק שנובט לא מצליח לשמר את עצמו לאורך זמן.
רגע של אמת
אחותי אמרה "אני מפחדת שהגיע הרגע הזה, ש ה ם מבוגרים ואלו אנחנו שנשארים".
בינתיים, באתר 'אבל.אונליין' מציעים שירות ניקוי והכנת חלקת קבר לאזכרה. אחת הקטגוריות מציעה בחירה בין עציץ בודד, שני עציצים (מומלץ מאוד), ארבעה עציצים או גינון חלקת הקבר. חה, לא למות?
|