כמה פעמים סיימתם לאכול ובראשכם חלפה לה המחשבה "אוי אכלתי מלא קלוריות" או "איך ארד במשקל אם אמשיך כך?" ויכול להיות שהמחשבה הייתה מפחידה יותר והיא אמרה "אם לא אשתלט על האכילה שלי אשמין" ובאותה נשימה מיד הגיחה המחשבה ההחלטית המורה לנו "עד הערב לא אוכל שום דבר, מקסימום משהו קטן קטן".
כמה פעמים הצלחתם לקיים את הנדר שנדרתם לצום עד הערב או לאכול רק סלט בערב? כמה פעמים סיימתם דווקא את אותו ערב בארוחה גדולה יותר, מזו שתכננתם לאכול על אף הנסיון לאכול פחות? האם יתכן שמה שנדמה לנו יהיה גלגל ההצלה שלנו הופך בסופו של דבר דווקא לחבל התלייה?

בואו נתבונן על מבחן הטעימה, התמים לכאורה, שנעשה על קבוצת סטודנטיות שגויסו למחקר שבחן, את תפישת הטעם בעקבות מניעת מזון. חצי מהנבדקות הוגדרו "מדיאטות" (עושות דיאטה) וחצי הוגדרו כלא מדיאטות. המשתתפות עברו מבחני טעימה. כאשר לקבוצת המדיאטות נאמר שעם סיום מבחני הטעימה הן "יכנסו לדיאטה". הוצגו להן שלוש צלחות עם עוגיות שונות ונאמר להן להרגיש ולהתנהל באופן חופשי עם העוגיות ולתת ציון לכל סוג של עוגייה. דלת החדר נסגרה לעשר דקות והמשתתפות הוזמנו להתכבד. תוצאות המחקר הראו, כי המשתתפות שיועדו לקחת חלק בתוכנית הדיאטה צרכו יותר עוגיות באופן מובהק מהמשתתפות האחרות (תופעת הסעודה האחרונה). מסקנת החוקרים הייתה,שעצם הכוונה להתחיל דיאטה הביאה את המשתתפות במחקר לאכילת יתר.

http://www.performwell.com.au/documents/Eatdrinkbemerryfortomorrowwediet.pdf?menu=-1

האם יתכן, שזה שאני לא מצליח לרזות לא באמת מעיד על כך שאני "חסר כוח רצון", "עצלן", "לא מתאמץ מספיק?" האם יתכן שהכישלון כפי שהוא נתפס על ידי הוא דווקא פועל יוצא הכרחי של האיסור וההימנעות הנכפים עלי או לחילופין שאני כופה על עצמי?

דיאטה, כל דיאטה גם זו שבתחפושת אלגנטית של "שינוי אורח חיים", היא סוג של הגבלה פיסית וקוגניטיבית. מתוך כך היא עלולה לעורר רעב פיזי, רגשי וקוגניטיבי מוגבר. ההימנעות והריסון, הם בבסיסם, מאמץ קוגניטיבי של התנגדות והימנעות, ומי שמרסנים בכוח את אכילתם מצויים בעיסוק אובססיבי באוכל ובדאגה מתמדת – מה יאכלו, כמה ומתי...לכן דווקא "המדייטים" (עושי הדיאטות) הם אלה המועדים לאובדן שליטה על האכילה ולהתקפי זלילה יותר ממי שאינם חווים איסור או הגבלה. והם אלו שיאכלו כאשר בראשם יהיו מחשבות של:
"רק היום וממחר...."
"כבר מזמן לא אכלתי את ...."
"אף אחד לא רואה"
"לא אוכל מחר"

אכילה, המנוהלת מתוך הימנעות משתלבת עם מה שאנחנו קוראים "עיוותי חשיבה". שהן דרכי חשיבה המשפיעות באופן בלתי יעיל על האופן בו האדם תופס מצב מסוים ומגיב אליו. עיוותים כאלה משפיעים על הרגשות שלנו ועל ההתנהגויות שלנו וגורמים לנו לתפישה המשבשת את דיאלוג האכילה. לדוגמא:
חשיבה דיכוטומית: חשיבה המאופיינת בראיית "שחור או לבן": או שאני מושלם, או שאני לא שווה כלום, או שכולם אוהבים אותי או שכולם שונאים אותי. נעשית חלוקת של העולם (אנשים, התנהגויות, חוויות, תוצאות וכו') לשתי קטגוריות קוטביות/קיצוניות ומנוגדות, תוך כדי התעלמות מדרגות ביניים. לדוגמא:"יש אוכל טוב ויש אוכל רע", "מותר ואסור", "יום טוב ויום רע".

הכללת יתר: נטייה להכליל ממקרה יחיד לכלל המקרים הדומים לו. זו נטייה להסיק מסקנות כוללניות על סמך נתונים מועטים תוך התעלמות מיתר הנתונים. אנו מפרשים אירוע שלילי כדבר מתמשך לעד. לדוגמא: "אני לא מצליח לאכול בהתאם לרעב ושובע. אף פעם לא אצליח להשתנות" "אכלתי מהפיצה, הכול כבר לא שווה, בחיים לא אהיה רזה", "אכלתי בורקס, דפקתי הכול, אז היום אזלול וממחר דיאטה".

אכלנים הימנעותיים, אותם אכלני "דיאטה" לסוגיה, נמצאים בניסיון תמידי למצוא את האיזון בין התשוקה למזונות מחד והמאמץ להתנגד לאותם תשוקות מאידך. הם נמצאים במצב של חוסר יכולת להפעיל משמעת עצמית וכוח להימנע. סופו של מעגל זה הוא תחילתו. ודווקא הם יהיו אלה שיצרכו כמויות גדולות של אוכל הרבה מעל מה שהם באמת צריכים .

חג שבועות שמח
נטע, נופר ואיילת