תמיד אהבתי את הקרקס .
ובקרקס, מה שמצא חן בעיני מכל, היו החיות.
ואת מירב תשומת לבי,הרוויח, איך לא, דווקא הפיל.

במהלך המופע, אותה חיה עצומת מימדים ערכה מפגן של משקל, מימדים, כח ועוצמה בלתי רגילים ומדהימים לכל הדעות.

אך לא יכלתי שלא לשים לב...

לאחר שסיים את מופעו, ורגע קט לפני העלייה המחודשת לבמה,
הפיל נשאר במקומו, ללא תזוזה, כנוע.
מוגבל רק ע"י שרשרת מתכתית  דקה, שלחצה את רגלו לעבר יתד  קטנה הנעוצה ברצפה.

והרי היתד: בול עץ תמים, קבורה בקושי סנטימטרים אחדים ברצפה.
שרשרת המתכת נראתה יציבה, ולמרות זאת, נראה היה לי ברור כי חיה שכזו, המסוגלת לעקור עצים שלמים מהאדמה באמצעות כוחה, תוכל גם בקלות (יחסית), לעקור את היתד בקרקס, ולברוח לחופשי.

התעלומה אם כן, ברורה : מה מחזיק אותו שם? מדוע לא בורח הפיל ?

כשהייתי בת 5 או 6, עוד בטחתי בחוכמת המבוגרים.
שאלתי אז את הסובבים לי בעבור "תעלומת הפיל".

רבים מהם הסבירו לי כי הפיל אינו בורח, משום שהוא "מאולף" לא לעשות כן...

העלתי אז את השאלה הברורה :
אם הפיל מאולף... מדוע יש לכבול אותו בשלשלאות  ?!

ואז, הכרתי אדם פיקח מספיק בכדי למצוא את התשובה, את הפתרון שחיפשתי ל"תעלומת הפיל" :

הפיל, אינו בורח משום שהיה כבול לאותה יתד עץ מאז שהיה צעיר מאוד מאוד מאוד.

דמיינתי לשנייה את הפיל הצעיר, רך בשנים, כבול ליתד העץ.
אז, באותו הרגע, הפיל דחף, נאבק, וודאי השתולל רבות בניסיון נואש להשתחרר.
ולמרות כל מאמציו, הוא לא הצליח.

יתד העץ, הייתה בוודאי חזקה מדי בעבורו.
אני משוכנעת שהוא נרדם מותש, וביום שלמחרת ניסה בשנית להשתחרר, 
                                                                                  וגם ביום שעקב לו, 
                                                                                          וביום שבא אחרי, 
                                                                                                 וביום שעקב לו ...

עד שיום אחד,

יום אומלל ונוראי בהיסטורית הפיל, החיה קיבלה את חוסר יכולתה והשלימה עם גורלה.

אותו פיל ענק ורב כוחות שאנו רואים בקרקס, לא בורח מכיוון שמאמין, שהוא  א-י-נ-ו   מ-ס-ו-ג-ל.

בזכרונו, שמורה אותה האימפוטנציה, חוסר היכולת מהעבר, שוודאי והרגיש זמן מועט לאחר היוולדו.
והגרוע מכל  : הפיל מעולם לא חזר להטיל ספק באותו הזכרון.

מעולם...מעולם... לא ניסה בשנית לבחון את יכולתו.

וככה, גם כולנו דומים במידה מסויימת לאותו פיל בקרקס :
חיים בעולם, כבולים למאות יתדות שמונעים מאיתנו את החופש.
חיים באמונה שהרבה דברים "איננו יכולים",

רק בשל העובדה שפעם אחת, אי שם בעבר, בצעירותנו, ניסינו- ולא הצלחנו.

אז, עשינו כמו הפיל.
הקלטנו בזכרוננו : אני לא יכול, ולעולם גם לא אוכל.
ומאז, לא חזרנו לנסות בשנית...
 

* המשל נכתב ע"י סופר ארגנטינאי בשם חורחה בוקיי (Jorge Bucay), באחד מספריו המצויינים והאהובים עליי ביותר :

Recuentos para Damian,  ובחרתי לתרגם אותו לעברית. ניתן גם לקרוא משלים נוספים בספרדית מתוך הספר באינטרנט.

כל המעוניין בלינק, מוזמן לכתוב לי :)