העיר באפור לבשה לבן

מכיסה הוציאה והאירה את בתי העבר ,

מתקשטת מאחורי חלונות אדומים

מציגה בצעקה את אוצרותיה

כאישה שיודעת שאין לה מה להציע  

נוצצת ומסנוורת קישטה בנרות את השדרה

תל אביב בשמלה צבעונית, בלי חולות ועם קצת ים

מול שבילי אוטובוסים מפויחים אופניים במסלול צדדי

מדגדגים אבל היא נשארת אדישה 

מגדלי הרוח הפכו עמודי בטון,

חומה ומגדל בפני חדירה מעפילים אל הבועה 

אוויר דליל ולא ממלא מוכר אשליה בקצב מהיר,

תוך כדי תזוזה בפאב חדיש שבנתה מעל שרידי תקופה עתיקה

מפתה כמו עם התפוח, בכל גירוי אפשרי 

גלידת יוגורט היא אולי רק אבקה

בנות יפות ובנים שנראים כמותם מפגשים קצרים,

החיים מהירים בחשכת הלילה מסתתרים בחיקה

בליבה תאווה מעייפת אך מגנט האישה

מושכת להציץ עוד פעם אחרונה

כמו פסל החירות תעמוד אשת לוט שהציצה

הרי ידעת שכולם לא השתנה

בעיר ללא הפסקה