לכלוא בדחיפות:

מודי בר-און, ראוי למאסר של עד שלוש שנים, בשל הפרק השלישי בסדרה שיצר "תל אביב-יפו", בו מתועד גירוש ערביי יפו, שהצטמצמו מ-40,000 ל-3,600 במלחמת העצמאות. הגירוש מתועד א. כאילו באשמתנו, מאחר והתבצע מיד עם הפצצות צה"ל באיזור, כמו כן, נראו הריסות בתים על ידי הצבא היהודי המתהווה. רואיין תושב יפו שברח עם משפחתו ולקח את המפתח לביתו כי חשב באמת ובתמים שיוכלו לחזור.

אמנם לא מציין בפירוש בר-און את המילה "נכבה", אך ברורה כוונתי, ודי בכך כדי לגזור עליו עונש מקסימלי של שלוש שנים בגין ציון עצמאותה של מדינת ישראל כאירוע טראגי כלשהו לעם כלשהו (עם שאפילו לא קיים).

בר-און הוא עוכר ישראל, ובפירוש מקומו מאחורי סורג ובריח, באגף חדש בבתי הכלא, שייקרא אגף "המתנגדים הפוליטיים".

עמוס שוקן, שתחת פיקודו על גבי דפיו הברלינראיים של עיתון "הארץ" מתפרסמים טורי-דעה שמעיזים לקרוא תיגר על אופייה של מדינת ישראל שבין הירדן לים כמדינה יהודית ודמוקרטית, בחלק ב' של העיתון משתוללים להם גדעון לוי, עקיבא אלדר ודומיהם עם רעיונותיהם הפרועים על שוויון זכויות למיעוט הערבי והחזרת שטחי יהודה שומרון ועזה לבעליהם הקודמים, אף כי ידוע לכל שאנו שלטנו בהם לפני 2000 שנה והערבים החצופים תפסו לנו את הכסא.

אגף "המתנגדים הפוליטיים" יאכלס בשמחה ובששון את ראשי עיתון "הארץ" על פובליציסטיו.

שמואל הספרי, התסריטאי הראשי של הסדרה החדשה "פולישוק", וקברניטי הערוץ הנותן לה במה, היישר למחנה עבודה בדרום הרחוק. לא ברור כיצד אדם שחייו וחירותו חשובים לו, מעלה על הכתב או על המרקע הקטן חומרים פוליטיים מסוכנים, שאינם מתביישים לטעון כי בממשלתו של בנימין נתניהו שרים מיותרים, שעושים כלום ושום דבר, ולצורך כך מוקצים להם 20 עוזרים פרלמנטריים, כל אחד עם משכורת יותר מנופחת מהשני והכל על חשבון משלם המיסים - מי שמפקפק בהחלטותיו של ראש המפלגה, שהרי ידוע שהחלטות אלה מתבצעות לטובתו של העם כולו, בעצם אומר שהוא אינו רוצה בטובתו של העם כולו, ולכן גם את האדון הספרי, כמו אמנים רבים וטובים יש לכלוא באגף "המתנגדים הפוליטיים".

חוק הנאמנות לא עבר אתמול את ועדת השרים לחקיקה.

אני לא בטוח שזה דבר חיובי.

אני בעד כל דבר שיזרז את האסימון שירד. האסימון כי אנחנו חיים במדינה שהולכת ומתפאשסטת. האסימון שליברמן רע לדמוקרטיה. שממשלת הימין הקיצוני הזו מרחיבה את הפער ואת הקרע בין הרוב למיעוט בישראל, ובפעם האחרונה שבדקתי, כשחוקקו חוקים נגדינו, היהודים הנאורים, בהיותנו מיעוט נרדף, זה לא בדיוק גרם לנו לייצר איזושהי נאמנות למדינה.

להיפך.

המצב דומה להורה מכה.

נכון, אפשר להכות את המיעוט הערבי, והם ישבו בשקט, אין ספק.

אבל האם השקט הזה הוא אמיתי? האם השקט הזה תמים? האם המתיחות הכרונית בין יהודים וערבים על האדמה הארורה הזו טוב לנו או לא? ולאן חותרים?!

אני רוצה להבין לאן ישראל ביתנו חותרים.

העברנו חוק נאמנות, העברנו חוק נאכבה, העברנו חוק אסור-לערער-על-זהותה-של-מדינת-ישראל.

השתתפנו באורגיה ההמונית של האהבה העצמית, ואז מה?

מישהו באמת חושב שהפלסטינים תושבי ישראל יקבלו את החוקים הללו בשקט? אם המצב היה הפוך - האם מישהו מכם היה מקבל בשקט את החוקים הללו?? שקט לא יהיה!

ואז, בלית ברירה כמובן, תחת הנהגתו של קוזאק פאשיסט, ניאלץ לחוקק חוקים עוד יותר מרחיקי לכת. הרי באמצע לא נוכל להישאר. לא נוכל להישאר במצב שבו ישנם בישראל אזרחים סוג א' ואזרחים סוג ב'. או שכולם אזרחים ובכולם מתחשבים (כמו שיש רחובות שאסור ליסוע בהם בשבת, מאחר וזה פוגע ברגשות הציבור החרדי, כך הדרישה שפלסטיני ישרת את המדינה שטבחה בו, הרסה לו את הכפר, מפלה אותו לרעה ודורכת עליו עד היום, עלול, רק עלול לפגוע באיזה רגש או שניים, אם בכלל יש להם רגשות, הלוא הם חיות על פי רוב חייתי בעצמו בישראל) או להיפך, בוא נאמר, בגלוי: יש כאן אזרחים סוג א' ואזרחים סוג ב', ואז אני אוכל כבר לקום וללכת מכאן בלי להרגיש אשם בחוסר ציונות חלילה, שהרי הרצל מתהפך בקברו למשמע החוקים החדשים, המהווים עיוות קיצוני של המונח "ציונות", כפי שנוהג הימין הקיצוני לעשות כבר כמה שנים.

זו אינה ציונות, ואם מדובר כאן על הקו המנחה, מתווה המדיניות של ישראל לשנים הקרובות, תודה ושלום. סוף סוף, בלי להרגיש אשם.

רק מה, צריך למהר, לפני שיחוקקו חוק האוסר על כניסות ויציאות.

שבוע טוב,

תומר דותן

שיש לו דלקת גרון וחום גבוה, ואולי זה פסיכו-סומטי.