לפני כמה ימים בצהריים קיבלתי sms מאייבי. כל מה שהיה כתוב שם היה: בדיוק עכשיו לפני שנה. צמרמורת.

בדיוק לפני שנה נפלה הקטיושה. איך יכולתי לשכוח?

אולי זאת הזדמנות להוציא את מה שכתבתי.

פעילות קב"ן במהלך המלחמה: ניסיון להתבוננות פנימית
אני שקיוויתי
שהדור הבא יידע את לבנון
כחלק מסיכום שיעור משמים בהיסטוריה ארכאית,
מצאתי עצמי
מלווה אותו לאותו השער
ורואה איך היה לבבואה מתוחת עור של עצמי.
וכשעלה למשאית, מנפנף בידו
לא יכולתי שלא להיחתך
במאכלת שאחזה ידי.            (עקֵדה/ יובל אלבשן, יולי 2006)

קיץ 2006 הוא בשבילי קולאז' של גזרי תמונות, קולות, ריחות, מחשבות ורגשות. מיד כשהכל נגמר ניסיתי לכתוב. ולא הצלחתי. על הנייר נשארו קטעים שאינם מחוברים. האם נייר זה יהיה שונה? 

גוייסתי בין אנשי המילואים הראשונים שגוייסו. אני עובד סוציאלי במקצועי ותפקידי כיום במסגרת שירות המילואים הוא קב"נ ביחידת רפואה באוגדת הגליל. אין זה המקום לתאר באופן מלא את השבועיים הראשונים, את הבלבול ששרר בצבא, חוסר ההחלטיות והבהירות במטרות, חוסר המוכנות של העורף הצבאי למלחמת טילים שכבר שנים מזהירים אותנו מפניה, הבלבול, חוסר הניצול של הכוחות המגוייסים ואי המוכנות של אנשי הקבע למעבר מביטחון שוטף למלחמה.

אני עשיתי די מעט בתקופה זו. כשכבר החלטתי לקחת יוזמה ולאחר שטרטרתי את המערכת שינצלו אותי, מצאתי את עצמי בבית חולים צבאי בחיפה, עובד עם חיילים סדירים שנפצעו בקרבות הקשים בבינת ג'בל. הקב"נים הסדירים עדיין היו עסוקים בפניות הרגילות. מתקשים לדעתי לבצע את המעבר למצב חירום ונבוכים מכך שגם הם בחיפה נמצאים במעין חזית. כבר התחלתי לגבש תכנית עבודה לעצמי ונקראתי לחזור ליחידתי בגבול הצפון. רופאים, אנשי רפואה, ציוד, אמבולנסים, יושבים על הגבול במקום בו אין להם תכלית. קוראים ספרים, אדישים לאזעקות, מתכננים את תפריט ארוחת הערב מול הנוף המרהיב של עמק החולה. 

אנסה כאן להתחיל ולאסוף את הקטעים, הקרעים האירועים המרכיבים את תקופת קיץ 2006 שלי. יש מספר חוטים שאולי יעזרו לתפירה בהמשך של האריג.   ביום א בצהרים עצרה אמא של אשתי את המכונית בה נהגה, ומצאה את עצמה ממררת בבכי בלתי נשלט.  ברדיו הודיעו כי 12 חיילי מילואים נהרגו. די מהר הגיע טלפון אליי, האם אני בסדר? אחר כך היא סיפרה כי בבת אחת חזרה אליה ההרגשה ממלחמת יום כיפור, אז נהרגו בזה אחר זה אחד עשר חיילים מקיבוצה. 

בהמשך היום - טלפון מגל, שהיתה פעם קצינת קישור בגדוד והיום עובדת סוציאלית: פלוגת המפקדה (היחידה הלוגיסטית) של  הגדוד, שבו שירתתי במילואים שנים רבות, סבלה מפגיעה ישירה של קטיושה. יש הרוגים, פצועים, יש מצוקה. התקשרתי לקב"נית הפיקודית - יש חמישה קב"נים שנמצאים עם הגדוד. לא צריך אותך. שיחות טלפון עם דרור שהיה מפקד באחת הפלוגות ונמצא בקיבוץ בצפון. מספר חיילים הגיעו אליו ויש חשיבות להחזירם ליחידה. שלא יעלמו לנו.פלאש לאחור. אני בערך בן שש. קטיושה מתפוצצת בחצר הבית שלנו ליד ארגז החול, ליד שיח הפיטנה. זכוכיות, עשן. רסיסים בכל הבית. ואני זוכר את השאלה שלי- איפה אבא? אבא לא בבית – הוא שומר. 

באחת השיחות עם אשתי בסוף המלחמה היא אמרה לי שלפעמים הזכרתי לה את איך שהייתי בתחילת דרכי המקצועית. חשוף. לוקח ללב. מה נקרע לי בקיץ הזה? תחושת ביטחון? סולידריות? אמון במערכת? אמון בשגרת חיי? מה קרה שחשתי חשוף כל כך? מה נגע בשורשים?  

כוחות הגדוד נכנסו ללבנון במוצאי שבת כשהם משאירים את מרבית פלוגת המפקדה מאחור. הפלוגה התארגנה במחצבת כפר גלעדי אבל בגלל האבק הרב, דילגה לפתח בית הקברות של כפר גלעדי. מחכים למיקום קבוע יותר. מחפשים צל. נצמדים לחומת בית הקברות במעין מחסה מדומה וחלקי. בשעה 12:30 בערך, התפוצצה קטיושה בצמוד לחומה ופגעה ברבים. החומה שקיוו שתתן מחסה- הובילה את ההדף והאש אל מי שנצמד אליה. מראות קשים נתגלו למי שהרים את ראשו והביט סביב. גופות חרוכות. גופות קטועות. מכוניות עולות באש, חפצים מעוכים. בדומה לאירוע טרור, אלא שכאן מדובר בחבורה שהכירה אחד את השני היטב. פינוי הפצועים התבצע באופן מסודר, אלא שחלק מהחיילים התפזרו והיה צורך להשקיע באיסופם מחדש.

בשלבים הראשונים לווה הגדוד על ידי קב"ן, שגם הוא עובד סוציאלי - דרור אורטס שפיגל. דרור נצמד לגדוד וליווה באופן צמוד מאוד את ההתארגנות הראשונית, את זיהוי הגופות, וליווי צמוד של המפקדים. כבר ביום זה נערכה שיחה קבוצתית במקלט לחיילים ועלה כי רבים מתקשים לעבד את האובדן. 

עקרונות ההתערבות עם הגדוד החלו להתעצב:·       

עבודה בממדים השונים: ארגונית, קבוצתית ופרטנית.·       

מתן חשיבות גבוהה מבחינת ההחלמה הנפשית, האישית, לשמירה על המסגרת האורגנית, ומעקב אחר החיילים כשהם בתוך המסגרת. 

עוד באותו היום הוחלט על שינוי מקום מערך הלוגיסטיקה של החטיבה למקום מרוחק יותר, בטוח יותר מבחינת אפשרות של נפילת קטיושות. כעבור מספר ימים הגעתי לבקר את מפקדת הגדוד, שגם היא הועברה לשם. 

איך קרה שמצאתי את עצמי עובד מחדש כקב"ן בגדוד שבו שירתתי בעבר כעשר שנים?הלכתי לבקר אותם ונשארתי. קיבלתי את אישור המפקד הישיר שלי, ובהמשך גם של שרשרת הפיקוד של מערך בריאות הנפש. 

רבות נכתב על ההפרעות הנפשיות הקשורות בפגיעה נפשית של חיילים במהלך ארועי לוחמה. תיעוד תופעה זו אלה, שכוללת ככל הנראה בין 15-30 אחוז מכלל הנפגעים, מתחיל ככל הנראה במלחמת האזרחים האמריקנית, דרך מלחמת העולם הראשונה (""War Neurosis", "Shell shock), מלחמת העולם השניה ומלחמת וייטנאם (שהביאה לגיבוש המושג "PTSD"). מחקר רב נערך בישראל בעקבות מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון ("הלם קרב") וכיום מקובל המושג Combat Stress Reaction (CSR) ובעברית "תגובת קרב" (Helmus & Glenn 2005).  בצה"ל גובשו עקרונות התערבות ונקבעו קציני בריאות הנפש שהוצמדו ליחידות רפואיות על פי רוב. עקרונות הטיפול כפי שכתובים בחוברת של מפקדת קצין הרפואה הראשי "צוות בריאות הנפש בפלוגת הרפואה הקדמית" הינם: קירבה, מיידיות וציפייה (קמ"צ). דרכי ההתערבות מבוססות על עקרונות התערבות במשבר והתערבות קצרת טווח תוך דגש על אוריינטציה קוגניטיבית התנהגותית עם שימוש באלמנטים של השלמת חסכים (מים, מזון, שינה, לבוש), שימוש בטכניקות של הרפיה, דמיון מודרך ועוד.  המציאות תמיד מורכבת יותר מהתיאוריות.

נוף פסטורלי, מדהים, פלגי מים, חורשות עצים גבוהים ובתוכם מעמיסים משאיות בציוד ללוחמי הגדוד שנמצאים בלבנון. התחלתי לשוחח עם האנשים, לשמוע את הסיפורים האישיים. להבין את גודל הפגיעה. גודל האובדן. נדמה לי שהבנתי מיד שכאן אני צריך להשאר. הצטרפתי לקב"ן שהיה במקום, עשינו חלוקת עבודה – והופס, אני בפנים...

מה עשינו שם? בשיחות אישיות גילינו שכמעט כל חיילי היחידה סבלו מבעיות רגשיות ברמות כאלה ואחרות. לחלקם היו בעיות גם ברמה ההתנהגותית: קשיי אכילה ושינה, סיוטים, הסתגרות, בכי לא נשלט ועוד. דרך עבודה אישית עם המפקדים עודדנו את השמירה על המסגרת הצבאית ופעילותה. דאגנו לכך שיתקיימו שיחות קבוצתיות בסיכום ימים קשים, שוחחנו עם חיילים ודאגנו ל"הצמדות" של חיילים זה לזה לשם תמיכה. החייל המוצמד תודרך לדאוג לצרכים פיסיים ושמירת קשר עם המשפחה. גם מי שסבל מסימפטומים קשים יחסית, יכול היה לעזור בהעמסת המשאיות, חלוקה של ציוד וכו'. כך יכול היה להרגיש מועיל, להרגיש מתפקד. בהדרגה השתלבו במסגרת גם לוחמים שפונו בשל תגובות קרב מהיחידה בלבנון. הם טופלו באופן דומה והשתלבו בצוותים השונים. לגבי כמעט כל החיילים שנפגעו, יכולנו לראות הקלה ברמת הסימפטומים. ברמה הארגונית היינו מעין יועצים למפקדים- מישהו להשען עליו בכאוס הרגשי הגדול. לפעמים אני חושב שאנחנו פשוט חיזקנו- אבל היה בהחלט את מה לחזק. אנשים מופלאים, עם כוחות נפשיים גדולים שעמדו בכבוד רב מול גלים של אובדן, קשיים מנהלתיים, דאגה למשפחות. מדהים היה לראות אותם.

עם רדת הגדוד מלבנון לאחר שבועיים רצופים של לחימה וחבירתו למסגרת הלוגיסטית עמה שהינו, שוחחתי עם המג"ד ובהמשך עם קציני הגדוד. הם הונחו לערוך שיחות מחלקתיות שנועדו לשחזר מהלכי לחימה במקביל למתן לגיטימציה לרגשות, פחדים ותסכולים.הגדוד יצא לחופשה של מספר ימים במהלכה עמדנו בקשר טלפוני עם מספר חיילים ועם המפקדים. עם זאת, גם לאחר שמשפחת חייל דיווחה באמצע הלילה על התנהגות חריגה ביותר: תגובות חרדה, בכי, סיוטים והסתגרות, עיקר ההתערבות היה הקפצת חבר ממחלקתו שליווה אותו ושמר על קשר טלפוני איתנו ועם מפקדיו.

בהמשך תודרכו קציני הגדוד לגבי שיחות מחלקתיות המשכיות. דרור יזם שחזור של הארוע בכפר גלעדי. השחזור התנהל לפי בקשתנו על ידי המג"ד, הסמג"ד, שתחקרו את רוב החיילים שהשתתפו בארוע. לנו היה חשוב שיתקיים "חיבור" בין חיילי המסגרת הלוגיסטית שנפגעה לבין מפקדי הגדוד שהיו בלבנון בעת הארוע. התנהל רישום מסודר וקיימנו טקס זיכרון מאולתר במקום. גם לאחר שחרור הגדוד המשכנו בקשר עם מספר חיילים.במהלך השבועות האלה עמדנו בקשר עם כשישים מהחיילים של הגדוד, רובם כאמור דיווחו על הקלה בסימפטומים תוך כדי התהליך. רק בודדים הופנו לטיפול המשכי ביחידה לטיפול בנפגעי קרב. 

אני קורא את הרישום וחושב מה לא רשום. כל כך הרבה דברים שקרו ולא רשמתי... איך דילגתי על הפציעה של צפי? הביקור ברמב"ם והחזרה דרך המשפחה בנצרת עילית שאיבדה את בנם. סוף סוף הוא התחיל להתבגר. להפסיק לעשות שטויות. טנק שלנו ירה בו. טנק שלנו גם היה זה שכמעט הרג את צפי. וכל השיחות עם האנשים. לפני כמה ימים הם היו משהו אחד ופתאום משהו כל כך השתנה....אבל נדמה לי שהחוסר העיקרי הוא בתיאור תחושת האובדן. הכאב. אני לא זוכר את עצמי נמצא בחוויה כל כך כואבת. נדמה לי שלא הכרתי את ההרוגים. חברי שהיו בארוע יצאו כמעט ללא פגיעות.

ועדיין. דיברנו בינינו הקב"נים על הקשיים. על המתח. היו כמה דקות שהתחלנו לספר קצת על עצמנו, אבל אז רצנו הלאה. בסוף כל יום הייתי יוצא מהמחנה המאולתר ונותן לרגשות לעלות. איזה אובדן...אובדן אנשים. אובדן תמימות. אובדן של ביטחון במנהיגים. באחד הלילות חשבתי לעצמי שבמובן מסוים, נרקסיסטי אולי - אני מטפל באנשים שהייתי יכול להיות אחד מהם, מתאבל גם עלי במובן מסוים, מרגיש את אפשרות מותי כמו שלא הרגשתי מעולם. גם אני הסתובבתי בגבול הצפון חשוף כמותם, חש ביטחון מזויף כמותם. למרות שזה לא קרה - גם עלי נפלו השמים.חשבתי שבדרך כלל, כמטפל, אני מציב מחסומים של שוני ביני לבין מטופלי. זה "הם" ואני. הם אחרים. אני במצב שונה. וכאן... הוסרו כל המחסומים. זה הם, זה יכול היה להיות אני. ולפתע אני נמצא ללא ההגנות המקצועיות. ללא דרכי פעולה ברורות. חשוף ופגיע. זה מה שעושות מלחמות? אולי מדובר במצב בו נמצאו כל העובדים הסוציאליים שהצליחו לעבוד תחת האיום של המלחמה. אולי במובן מסוים חשו בפגיעות הזאת גם העובדים הסוציאליים בקרית שמונה, בגליל המערבי ובחיפה, להיות איש מקצוע טיפולי כשחייך וחיי משפחתיך מאויימים זו חוויה מורכבת. חוויה מבנה. חוויה מפרקת. 

מספר שבועות לאחר תום המלחמה, מצאתי את עצמי בסיור עם הצוות איתו אני עובד, מגיע לתצפית על המקום בו שהה המחנה המאולתר. הכל כל כך שליו. הגליל בסוף הקיץ. קוצים יבשים. כתמי שריפות נראים רק לחדי עין. הכול נראה כמו חלום. זה אני שהייתי שם? אני לא מצטער על שהלכתי לחפש את המקום בו אוכל להשפיע. אוכל לסייע. נדמה לי שזאת הליבה המקצועית של העובד הסוציאלי. לחפש איפה באמת צריך אותו. אבל עדיין מהדהדות שאלות. האם פעלתי נכון כשהלכתי לשמש בתפקיד מקצועי במקום בו אני מכיר חלק מהאנשים? ביחידה שמוכרת לי? האם זה נכון להמשיך ולפעול כאיש מקצוע בתחום בריאות הנפש כשאני מוצא רמות גבוהות כל כך של תהליכי העברה נגדית ובלבול וערפול לגבי הזהות המקצועית?  

ביבליוגרפיה:

 Helmus, T.C. and Glenn, R.W. (2005). "Steeling the Mind: Combat Stress Reactions and Their Implications for Urban Warfare". Rand Corporation.

http://www.rand.org/pubs/monographs/2005/RAND_MG191.pdf 

תודה לענת ואריאלה שעזרו לי בכתיבה.