| ירדן אוהבת לחלום את עצמה. פעם היא כיכבה באולמות המשפט של לונדון, פעם אחרת היא עמדה בראש אימפריה של אופנת עלית ותמיד תמיד היא פיזזה בנשפים עם שמלה אמיתית של פעם. אני אוהבת לחלום אותנו.
לא מזמן טיילנו על החוף והצדפים רשרשו תחת רגלינו ואני חשבתי איזה רגע מושלם, כזה שמבקש שאחר כך לא יגיע. אבל אחר כך הגיע כמו תמיד ואני התעצבתי. שירת הגלים התחלפה בצופרים של מכוניות, השמש התחלפה בתאורת פלורוסנט והרגליים החשופות שבו למחבואן בנעל. שאלת אותי למה אני מניחה מראש שיהיה לזה סוף? כנראה שעוד לא היה לי חלום שלא התעוררתי ממנו.
אני לא אוהבת סופים, הם משאירים אותי עם חתיכה חסרה בפאזל. עכשיו התמונה תצטרך להשתנות על מנת שהחלל יתמלא. בסוף תישאר צלקת קטנה, מצבת זיכרון למה שהיה ואיננו עוד. קשה לי בתחילתם של שינויים, הם דורשים ממני להניח את ידי המושטת לאחור ולהפנות פנים קדימה. ברגע של סוף קשה לחשוב על הבטחה של התחלה. מחר אולי אעצום את עיניי ואראה ספינה חדשה בקו האופק, היא תגרום לי לחייך, אבל עכשיו הגלים מתנפצים לתוכי וחלום קטן שוקע לקרקעית.
לעיתים אני צוללת לקרקעית, מבקרת זיכרונות שנשכחו וחלומות דהויים. המים שחקו כבר מזמן את הפנים וכולם נראים כל כך דומים עד שהשמות איבדו מחשיבותם. גם ההוא מפעם עוד כאן, שולח מילותיו לסירנות המתחבאות בין הגלים וממתין לשירתן. אני מתיישבת לצידו ומקשיבה:
ממעמקים היא תקרא לי להעיר גלים שישנו עת באה חשיכה רוחות הצפון יקפיאו נשמתי פחד מהלא נודע ואתמסר לכוחה ואתמסר לדרכה והמים יעטפו את גופי בבטחה למרומים תשיאני לחופים תשליכני קצף לבן על קו יבשה ואדע בליבי אין אחרת מלבדה
אאסוף את שברי ספינתי אלקק מפצעיי את דמי ואחכה עד ששוב אשמע קריאתה
לונדון (2002 - ?)
|