אני סטודנטית בבית ספר של החיים, אני לומדת מדעי החברה, פסיכולוגיה ריגשית ואיך להתמודד עם המציאות היומיומית.

השנה האחרונה הביאה אותי למקומות שמעולם לא הכרתי, להתנסויות שונות במצבים שונים ובעיקר ללמידה שסודות מקומם להתפוצץ וליצור כאוס.

בחודשים האחרונים למדתי משלושת ילדיי את השעור החשוב מכל, את השעור שמלמד אותנו המבוגרים ששכחו כבר הכל מאיפה מתחילים, איפה חשוב להישאר תמימים וכמה חשוב לזכור שאסור לנו להיטמע בתוך השגרה שמאפילה עלינו את היכולת לראות כמה החיים יפים וכמה אנחנו שמלאים ברגש יכולים בעזרתו להגיע להצלחות, למקומות כל כך חשובים.

הבן שלי אמר לי אתמול "אמא את יפה" כמה המשפט הזה אמיתי עבורו, כמה נכון מבחינתו לבוא ולהביא רגש ולומר את הדברים על מנת שהאדם שיושב מולו (במקרה זה אני) ישמע ויפנים. למה אנחנו המבוגרים לא משכילים להשתמש במחמאות וברגשות על מנת להמשיך ולהיות אנחנו ? למה אנחנו לובשים על עצמנו שכבות של הגנה שבעצם אינם מגינות עלינו מכלום אלא יוצרות אצלנו אטימות.

לפעמים אני מוצאת את עצמי אומרת הלוואי ויכולתי להחזיר את עצמי למקום בו שכבות ההגנה הרבות נמצאות ברגע שכן הם מפריעות לי לצמוח, הן מתחילות וצומחות מהפחד, הן לא טובות עבור ההתפתחות שלי כאדם, כאמא וכאשת מקצוע.

אני עובדת עם ילדים וכל יום מחדש אני מודה על כך שהילדים מוציאים ממני את מי שאני באמת, את מי שאני (כנראה שלא במודע) מפחדת ממנה, את מי שאני מסתירה.

אני שלום לכולם זו אני, מלאה באהבה ובמקום של יצירה אופטימית שלא מוותרת על עצמה יותר!!