במהלך השנה, אני מגדיר שלוש נקודות ציון במרוץ לאוסקר:

פסטיבל קאן – בו נחשפים כמה מהמתמודדים הפוטנציאליים לאוסקר וניתן לראשונה לשמוע את התגובות אליהם ממבקרים ואנשי קולנוע. השם "ארץ קשוחה" אומר לכם משהו?

פסטיבלי ונציה וטורונטו – בהם מבודדים באופן ברור הסרטים שיצאו לקראת סוף השנה, בדיוק בזמן להתמודד על הפרסים הגדולים. חלק לא מבוטל ממועמדי וזוכי השנים האחרונות התחילו ליצור באז בעקבות שני הפסטיבלים האלה (הצמודים זה לזה בלוח השנה). השם "נער החידות ממומביי" אומר לכם משהו?

פרסי ה-National Board of Review – למרות שאף אחד לא בטוח מה זה הגוף הזה ואיך הפרס שלו בכלל נראה, זה הטקס שפותח באופן לא רשמי את עונת פרסי סוף העונה. הבחירות שלהם יכולות להיות ביזאריות לפעמים, אבל עם עובדה אחת אי אפשר להתווכח: בשמונה השנים האחרונות, זוכה פרס NBR לסרט הטוב ביותר תמיד היה מועמד באותה קטגוריה באוסקר, גם אם נדמה שאין לו סיכוי להיכנס לרשימה (מולין רוז'!, מכתבים מאיוו ג'ימה). בנוסף, שני הזוכים האחרונים בפרס, זכו מאוחר באוסקר לסרט הטוב ביותר.

אתמקד כרגע בפסטיבל קאן, נקודת הציון הראשונה. טעמם של מארגני ושופטי הפסטיבל שונה באופן מהותי מזה של אמפא"ס. בעוד לאוסקר מגיעים סרטים מוכרים, מלווים במכונת יחצנות משומנת היטב, לקאן מגיעים רק סרטים שלא הוצגו בשום מסגרת רשמית לפני כן וחלקם לא יוצגו בהרבה מסגרות בהמשך. למעשה, רק אחוז מזערי מהסרטים שנחשפים בקאן זוכים להפצה רחבה בארצות הברית.

למרות זאת, פסטיבל קאן היה נקודת הפתיחה ללא מעט סרטים שנעזרו בחשיפה התקשורתית בכדי לייצר באז אוסקרי בהמשך השנה. נכון, רק סרט אחד, "מרטי" (1955), זכה גם בפרס הגדול בפסטיבל קאן וגם באוסקר לסרט הטוב ביותר. עם זאת, מספר זוכי קאן, כמו "מ.א.ש", "נהג מונית", "המשימה", "ספרות זולה" ו"הפסנתרן", היו מועמדים לאוסקר בקטגוריית הסרט. את נצחונם בצרפת והפסדם בהוליווד ניתן לייחס הן לפער הטעמים בין מחלקי הפרסים והן לעובדה שלקאן מגיעים טבולה רסה, כאשר רק שם הבמאי אולי נותן יתרון קטן בתשומת הלב, בעוד לאוסקר מגיעים רק סרטים שכולם כבר שמעו עליהם. ההבדל בחשיפה יוצר יתרון לסרט שמחזיק מעמד דרך כל ההייפ התקשורתי ומצליח לא להימאס עד לזמן ההצבעה.

השנה, לא נראה שהזוכה הגדול, "הסרט הלבן" של מיכאל הנקה, ימצא עצמו מקבל הרבה פרסים באמריקה. הנקה הוא לא בדיוק כוס התה של האקדמיה ההוליוודית. הוא יותר כמו צלוחית אורז: מזין, אך לא מתאים כמנה עיקרית (לא שתה זו מנה עיקרית, אבל מי אני שאתווכח עם מפתחי השפה האנגלית?). גם "נבואה" של ז'ק אודיאר ו"צמא" של צ'אן-ווק פארק ועוד כמה סרטים עם שמות שנשמעים כמו קללה פיליפינית, שזכו בפרסים נחשבים פחות, לא נראים בדרך לאוסקר. השחקנית שרלוט גינזבורג זכתה בפרס על הופעתה ב"אנטיכריסט" של לארס פון טרייר, אבל מבחינת אמפא"ס, היא יכולה באותה מידה לזכות בתחרות יריקה על גמדים.

היחיד שפסטיבל קאן ממש הניע עבורו תקוה לקמפיין אוסקר הוא כריסטוף ואלץ. שחקן הטלויזיה הזה, יליד אוסטריה, היה אלמוני לחלוטין מחוץ למדינות דוברות גרמנית (ובולגריה, משום מה), עד שחבר השופטים בקאן התאהב בהופעה שלו ב-"Inglorious Basterds" של קוונטין טרנטינו. כמו במקרה של האוסקר, זה לא משנה אם הוא באמת כזה טוב, או שאחד השופטים הוא גיס שלו, כריסטוף ואלץ זכה בפרס על סרט שחברי אמפא"ס למעשה צפויים לראות. אם עד לאותו רגע היה נדמה שסרט נוסף של טרנטינו יזכה להתעלמות מוחלטת באוסקרים (מקסימום מועמדות טכנית או שתיים), או שכל המאמצים יתמקדו בלדחוף את בראד פיט כנציג צוות השחקנים לאוסקר, פתאום בא כריסטוף ואלץ ומעורר עניין מוקדם בסרט על חיילים יהודים שטובחים בנאצים.

סרט נוסף שמעורר עניין אוסקרי, אך יצא מקאן ללא פרסים, הוא "Bright Star" של ג'יין קמפיון. התגובות המעטות שנרשמו לגבי הסרט הן חיוביות ברובן ועוד לפני הפסטיבל, התחילו הימורים לגביו בכל הנוגע לסוף השנה. לפני 16 שנים, "הפסנתר" של קמפיון זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן והיה מועמד גם לאוסקר, כאשר קמפיון הופכת לאישה השניה בהיסטוריה שמועמדת לאוסקר על בימוי. אישה... בימוי... מטורפים החבר'ה שם בהוליווד. מאז, קמפיון עשתה מעט מאוד וגם את זה בקושי. היא ביימה ארבעה כשלונות באורך מלא, כאשר "כוכב נוצץ" (או איך שלא יקראו לו בארץ) הוא סרטה הראשון ששובר את הנאחס ומחזיר אותה לעניינים. בתור סרט היסטורי, קצת קשה להעריך את סיכוייו, מכיוון שעוד לא ידוע האם השנה אמפא"ס מחליטים שהם בעד דרמות תקופתיות או סרטי אינדי. מה שכן, כבר עכשיו מדברים על אבי קורניש, השחקנית היחידה ששמה הוא אנגרמה חלקית לשמו של כוכב זהו זה, כמועמדת רצינית לאוסקר.

מהזוית הציונית, פסטיבל קאן מלא בשנתיים האחרונות חלק מאוד משמעותי בבחירת הזוכה בפרס אופיר. "ביקור התזמורת" ו"מדוזות" נחשפו בו לראשונה, זכו לתשבוחות מקיר לקיר וגרמו ליוסף סידר ללכת להתבייש בצד עם דב הכסף העלוב שלו מברלין. בשנה שעברה, היו אלה "ואלס עם באשיר" ו"שבעה" שנחשפו לראשונה בקאן. עכשיו, אני לא רומז שתגובות נלהבות של גורמים זרים משפיעות על האקדמיה הישראלית, אבל יש לי את התחושה שבלי פסטיבל קאן, היינו שולחים לאוסקר את "איים אבודים".

דווקא השנה, אין בשורות גדולות מקאן. שלושה סרטים ישראלים באורך מלא הוצגו בפסטיבל ושלושתם חזרו בידיים ריקות ועם מעט מאוד תשומת לב תקשורתית. "כלת הים" של קרן ידעיה, "עיניים פקוחות" של חיים טבקמן ו"עג'מי" (לשעבר "רוסון") של סקנדר קופטי וירון שני, עשו סיבוב דאווין ועלו על הטיסה לנתב"ג. "עג'מי" הוא כנראה המרוויח הגדול ביניהם, שכן בלי פסטיבל קאן, ספק אם היו מייחסים לו חשיבות באקדמיה הישראלית. כל זה משאיר את "סיפור גדול" כפייבוריט הבלעדי לזכות בפרס אופיר ולייצג את ישראל באוסקר. בלי פסטיבל קאן, אבל עם טרייבקה ובכורה צפויה בירושלים, "סיפור גדול" בעל התקציב הגבוה יחסית ומכירת הזכויות לרימייק דובר אנגלית, מוכיח שדקלים ומצלמות זהב זה נחמד, אבל בסופו של דבר, הגודל כן קובע.