הולכת בלי יחפה
פוסטים פופולאריים
-
הצצה ראשונה
9/6/09 | 438 צפיות
-
הצצה רביעית
29/6/09 | 882 צפיות
-
מחשבות על המציאות
25/4/11 | 1012 צפיות
-
הצצה שישית
16/7/09 | 660 צפיות
-
זרימה נכונה
26/5/10 | 889 צפיות
-
בקשתך התקבלה
6/11/09 | 1079 צפיות
היצירה ואני- אהבה שנאה
אני אוהבת לכתוב, בעיקר פרוזה, מאוד אוהבת. ברגע שאני - בפנים- אני כותבת באינטנסיביות, בתשוקה, כמעט בטרנס או תקשור. השתלשות העניינים מתגלגלת מעצמה, גם אם תכננתי תכניות לגבי הדמויות שלי, בפועל, נברא סיפור חדש שכאילו מספר את עצמו. זו הנאה גדולה עבורי ושמחה וגם תרפיה. אני משווה את תהליך הכתיבה אצלי לבישול: היום התכונתי להכין מרק ירקות, יפה. תוך כדי מצאתי שיש סלק ובמקביל החלטתי להכין גם סלט ממנו והנה פתאום אני כבר מגרדת שורש פטרוזיליה ובטטה לתוך קערה עם עוף טחון, שוברת לבפנים ביצה ותבלינים לקציצות והופ שורפת חציל על מחבת ובסיר קטן מוסיפה כורכום ומצהיבה אורז והכל קורה תוך כדי תנועה ואני זורמת בתוך הרעיונות. ולפעמים, יכולים לעבור ימים שלמים שרק ארוחות ערב בסיסיות למדי יופקו במטבח וגם הן בדוחק. ואני חושבת לעצמי "כבר שבוע לא בישלתי, מה קורה?" ולא שזה עניין הבישול עצמו, אלא סימן של חוסר תחזוקה עצמית יצירתית, בדיוק כמו בכתיבה. מלחמה פנימית חסרת רחמים בתוכי ולמרות שאני יודעת, בודאות, שרק שמחה זה יביא וסיפוק והתרחבות הנשימה, קובץ הוורד לא יפתח. עשרות תרוצים והסחות דעת ואני צופה בעצמי מתחמקת ולמה? התשובה לא ברורה גם לי. עליי להתחיל עם עצמי בקטן, הוראות הפעלה שמתחילות מרחוק כמו: "היום רק אקרא ואערוך את מה שכתבתי" וכל זה כדי למצא את עצמי בפנים ואז להמשיך, על הגל. אולי טיפול טוב יכול לעזור (-: /-: אבל בנתיים, רציתי לחלוק את הרגשות הסותרים הללו, ואשמח לשמוע מבין מי שרוצה לשתף בתהליך היצירה שלו והמלחמות הפנימיות המתרחשות תוך כדי. |
תגובות אחרונות
-
CHIVIBAR
בתגובה על מכתב געגועים
-
אילן (אישון )נחשון
בתגובה על לא כל יום פורים...
-
Dolce Vita
בתגובה על אז הוא עף
-
א ח א ב
בתגובה על יומולדת של ב
-
א ח א ב
בתגובה על אהובי היקר
-
א ח א ב
בתגובה על החופש והאהבה- בעיני המתבונן
תגובות (13)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
פוסט מעט ישן...אבל עדיין רלוונטי (אולי יותר מתמיד (:
D-: לאה, הצחקת אותי כל כך... עם הדגשים.
תודה על התגובה והטיפים, דווקא העניין הוא לא חרדת הדף הריק, כי ברגע שאני מתיישבת זה קורה וזורם, אבל אין ספק שמשמעת לא היתה מזיקה לי...... שוב תודה, גם על ההזמנה.
שרוני יקרה, מתוך נסיון כתיבהנ של כנעט 60 שנה ומתוך נסיון של לימוד בסדנאות כתיבה, אני כל כך מכירה את גוש הפחד הזה ואת התרוצים. כתיבה רצינית מזמנת לנו התמודדויות קשות, ראשית עם הפנימיות של עצמנו והכי קל זה לברוח. פעם קראו לזה חרדת הדף הריק, היום אולי יקראו לזה חרדת המסך הריק. אין שום קיצורי דרך. חייבים לפתוח מחשב, לשבת ולבהות לתוך המסך הריק, רצוי בשעות קבועות של שעות היום, לשרבט סתם משפטים ולשמור אותם, גם אם הם אינם שווים דבר! גם היום אני מוצאת את עצמי בורחת מהכתיבה אבל כופה על עצמי משמעת ברזל! ללא זה אין שום אפשרות להתקדם אל עבר הכתיבה. מציעה לך להצטרף לסדנת כתיבה, ולו על מנת שהחובה להביא מדי פעם משהו, תושיב אותך על הישבן. וזה מה שהכי דרוש לכתיבה. ישבן!
בהצלחה יקירתי ואם תרצי עוד הכוונות את יכולה לפנות אלי לפרי
לאה
"שאם זמני היה פנוי לגמרי, וכל מה שהייתי נדרשת לו הוא רק היצירה,
אז הייתי מציירת כל היום, ולא נאלמת לרגע.... "
זהו, שנראה לי שזה סוג של פנטזיה שהזמן יהיה כולו פנוי רק ליצירה וגם הראש והנפש.., כי כשזה קורה ליזה לא קשור לנסיבות חיצוניות.
אגב, מה בקשר ליצירה בזמני שמחה או דכדוך ? לא הצלחתי להבין אף פעם איך אפשר ליצור מתוך דיכאון, הרי דיכאון מקפיא.אני כותבת בעיקר באדרנלין גבוה..
ריחן, תוכל לחדד את כוונתך?
דרך אגב, לדעתי הדיון הזה שפתחת מרתק, ושווה לדעתי לפתוח אותו לקהילה...
אסביר לך בפרטי איך עושים את זה... נשיקות
שרוניני אהובה, את כבר יודעת שאני מזדהה לגמרי....
אני מרגישה שאצלי בכל אופן, הקושי והתקיעות מגיעים בעיקר בתקופות
של עומס, עומס בו אני נדרשת כל הזמן לחלק את זמני בעשיה למען אחרים,
וכל מיני מטלות וענינים של שגרה ואחריות... דווקא העומס הזה משתק אותי.
אני מאמינה, שאם זמני היה פנוי לגמרי, וכל מה שהייתי נדרשת לו הוא רק היצירה,
אז הייתי מציירת כל היום, ולא נאלמת לרגע....
הציור בשבילי, זה צורך פיסי. כשאני לא מציירת, אני נובלת. ויחד עם זאת, אני לא מצליחה
לפעמים להביא את עצמי לצייר, כשאני יודעת שאצטרך עוד רגע להפסיק, שמחכים לי, שיש לי
כל מיני סידורים וענינים לעשות, זה באמת גורם לי לקפוא לרגע, ואז אני פשוט לא מצליחה להביא
את עצמי לצייר , גם כשיש רגעים פנויים, סתם שוקעת בדכאון ורפיון.... אבל כשאני מזכירה
לעצמי עד כמה היצירה והציור נותנים לי אויר וחיים, אז אני מאלצת את עצמי להכנס לשוונג...
מוצאת זמן של שקט לעצמי, בלילות בעיקר, ואז מרגישה כמו מישהו שהיה במיים, ועכשיו מקבל בלון חמצן...:)
אני מנסה לזרום עם מה שבא, אבל- יש שם איזה באג כנראה (-: מכיוון שאם אני מרפה ואומרת
- כשזה יבוא זה יבוא- יש אפשרות שמפה לשם הזמן יעבור.. וימשיך לעבור.. וככל שזה יקרה
יהיה לי קשה יותר לחזור. וכל זה לעניין שאני אוהבת מאוד ויודעת שמיטיב איתי.
מוזר, אבל אמיתי. אני שמחה שהתיאורים שלי מעוררי תאבון..תודה (-:
באמנות כמו באמנות אין פילטרים.
תזרמי עם מה שבא ..ותזכרי שהכל בסדר.
גם האתנחתא היא סוג של יצירה. חוצמזה שכיף לקרוא אותך עשית לי חשק לבוא לארוחה..
מממ... שאלה יפה העלית ובטח יהיו כאן הרבה תגובות ויתפתח דיון מעניין.
אצלי זה כמו להקיא...אקסיוז מיי לנגווידג' :-)
כשזה רוצה לצאת זה פשוט בלתי נשלט. אז אני שופכת ואחר כך חוזרת ואחר כך מקבלת פידבקים, או לא, ומתקנת או לא.
ומרגע שזה החל, שיגעון הכתיבה, לפני כמה שנים טובות (הנגלה בבגרות. בתור ילדה כתבתי המון) זה לא נפסק אבל משתנה בהתאם לפלטפורמה. סתגלתני כזה. כשכתבתי ב"את" הרגלתי את עצמי לבטא את תחושותי בארבע מאות מילה, כי זה היה פורמאט הטור... כשכתבתי כתבות להורים וללהיות משפחה וכ', נתתי דרור יותר, הכל בהתאם לפורמאט. מגוחך משהו אבל נכון.