כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    המגדיר השלם לחסרי חוליות

    0

    עוד דונם אדמה, עוד עז אחת.

    102 תגובות   יום רביעי, 3/6/09, 00:04

    ''
     

     

    .

    .

     

     

    עם דמדומי השקיעה אנו מתקרבים בשקט אל פאתי הכפר. הבית ישב על גבעה רמה ומרוחקת קמעה מן הכפר, וצפה אל השפלה שמתחתיו. שקט מסביב, אין עמודי תאורה ואין כבלי חשמל, גם לא צנרת מים.

    ממערב ניבט נוף כפרי בשלבי מעבר מן הירוק של האביב לצהוב–חום של הקיץ, וכמה צריחי מסגדים הזדקרו בקצה האופק מכיוון צפון, כמו בציורים של ארץ ישראל הישנה והטובה. 

    ומהכיוון ההפוך, בית כפרי קלאסי, שתי קומות הנשענות על צלע ההר התלולה במרחק של כמה עשרות מטרים מן הבית הסמוך. סביב הבית עצמו כמה חלקות של ירקות, כמה טראסות עם גפנים עמוסות באשכולות, ושביל עפר המחבר את הבית אל השביל הראשי.

    "איזה נוף, איזו שלווה, כמה הייתי משלם בשביל לגור בבית מבודד עם נוף כזה, אבל לא כאן" חשבתי.

    כשירד החושך – זה יתחיל. עוד רבע שעה. בינתיים מתאוששים מן המסע הארוך בשבילים,

    "אני כבר לא צעיר" אמרתי לעצמי כשאני נאנק תחת כובד משאי.

     

     

     

    ''

     

     

     עם חשיכה הפעילות השקטה נפסקת, והאקשן מתחיל - כיתור זריז של הבית, תופסים עמדות מאחורי טראסות ומבנים סמוכים, פורשים אמצעים, ויאללה לעבודה. הלילה באנו לתפוס דג שמן - אחד מהבכירים.

     

     מתחילים בנוהל שכן, תופסים את הקשיש ביותר מבין השכנים ומשלחים אותו להקיש בדלת הבית ההוא. השכן חוזר ואומר שהדיירים לא יודעים מה אנחנו רוצים מהם.

    "באמת מפתיע"  אני חושב. קריאה במגאפון לדיירים: "הבית מכותר, לצאת אחד אחד בלי שום דבר בידיים".

    יצאו שתי נשים, אחת קשישה, אחת כבת 30 ושלושה ילדים, הקטן על הידיים של האמא שלו.

     תחקיר של הדיירים:

    "מי נשאר בבית? מה יש בו?"  

     "אין כלום, בחיאת אללה אין כלום", ואנחנו, חי האל – לא מאמינים לאף מילה שלהן.

     קריאת מגאפון בערבית: "מוסא אבו זיידה" (השם האמיתי נמחק מזכרוני) "צא מהבית, או שאנחנו יורים."

     

     התגובה לא מאחרת לבוא – צרור קצר לכיוון אחת הטראסות.

    אין נפגעים.

     מתחיל הבלגן.

     

     ירי נק"ל לכיוון החלון ממנו נורה הצרור מתקבל בתגובה של צרור נוסף מחלון אחר, שחולף לי מטר מעל הראש, מזל ששכבתי. עכשיו מתחיל גם ירי של רקטות נ"ט ("מפתחות קיר" ודומיהם) לעבר החלונות והקירות, מכת אש לא קלה. בחלק מהקירות נפערים פצעים גדולים, ההבזקים של הפיצוצים מסמאים לרגע את אמצעי ראיית הלילה, ואחד העמודים התומכים של הקומה השניה קורס יחד עם חלק מהקומה.
    שוב צרור מחלון שלישי. הוא לא ממש מכוון הפעם, רק מוציא את קנה הרובה ולוחץ על ההדק בעצבנות. שלושה נותבים מסמנים נתיב זוהר אל תוך שמי הלילה, אך עוד לפני שסיים לירות – מושחלת פגיעה בול של רקטה דרך אותו חלון, ופתאום  - שקט.

     

    הדממה שקדמה לארוע חזרה, רק רחש מכשיר הקשר מחרחש לי מידי פעם באוזניה. ממתינים פרק זמן שנראה כמו נצח ואז מתקרבים לראות מה קורה בפנים. אנחנו נכנסים לתוך הבית לפי התרגולת, חיפויים הדדיים, קריאות "נקי", מחדר לחדר ואז אנו מוצאים באחד החדרים את גופת המחבל שנפגע מאותה רקטה. המוח שלו נשפך קמעה והיו עוד כמה פגיעות בצואר ובחזה שלא הותירו מקום לספק. שלולית דם קטנה העידה שהמוות היה מהיר.

    "מחזה מלבב" אני מסנן בין שיני  "לפחות לא סבל הרבה"

     

    המשך סריקה. מחפשים מלכודים, עויינים נוספים ומטענים או מעבדת חבלה  - הכל נקי פרט לגרם מדרגות היורד מטה בפינה של הבית, שההתמוטטות חסמה אותו לחלוטין.

     הודעה בקשר למפקד הארוע "יש וידוא הריגה, לא ניתן לסרוק  את החלק שמתחת להתמוטטות"

     

     דיון קצר, המבנה כבר מסוכן ועלול להתמוטט – יש להרוס אותו בלי קשר לעונש או לצו הריסה כלשהו, וגם מוכרחים לבדוק את מה שמעבר למדרגות. אין ברירה- מחכים ל באגר שיגיע "לנקות" את השטח.

     

     בינתיים הצוות שלי עובר לנוהל זיכוי גופה: בדיקת הנשק של ההרוג, טלטול והפיכת הגופה, הסרת אפוד, הפשטה, והכל ככל הניתן בעבודה מרחוק. זה דווקא יותר נוח להתרחק מהריח של הגופה, מן הפנים המעוותות, מהקרבה אל המוות. רק שמידי פעם צריך להתקרב שוב כדי להתקין איזה אמצעי לחיתוך או משיכה עד שהגופה "מזוכה". מכסים אותה בשמיכה ומפנים לאחד הרכבים שהגיעו.

     

     עוד ארבע שעות מעצבנות חולפות עד שהסמי-טריילר מגיע עם הבאגר. את השקט הפרו הצירצורים, וגם חרחושי הרמ"ק במכשירי הקשר של הרכבים. אנחנו ישבנו בשקט והקשבנו.

    כשהדופק ירד החלה צינת הלילה לחדור מבעד למדים המיוזעים.

     

    אסור לעשן.

    מותר לשתות.

    אסור להרדם.

    אחד החבר'ה קפץ לכרם הסמוך והביא כמה אשכולות של ענבים. טעמתי אחד וירקתי – ענבי בוסר, אך חלק מהאחרים אכלו בכל זאת. 

     עם אור ראשון, הרכב הכבד והארוך מצליח בקושי לפלס דרכו בשבילי העפר ו"לקחת"  את הסיבוב בין שני הבתים הקרובים, אחד הבתים קיבל נגיעה קלה, ואיבד שני בלוקים מהפינה.  

     

     הבאגר מזדחל לאיטו מן המשאית לעבר הבית, רומס בדרך את חלקת הקישואים, מתיישר – ומתחיל לעבוד.

     

       ''  

     

     תחילה הוא ממוטט סופית את הקומה השניה, ואז כף אחר כף מפנה את חורבות הבית כך שניתן יהיה להגיע לאיזור ההוא, שמאחוריו גרם המדרגות החסום. עוד כף אחת, ועוד אחת – והנה אנחנו ממש קרובים.

     

    הכוח נדרך למקרה שמסתתר שם מישהו. אני מסמן למפעיל הכלי  - לנגוס מימין לגרם המדרגות כדי לפתוח פתח הצצה למה שמעבר לו. הוא מהנהן ומוריד את הכף בעוצמה, התמוטטות נוספת מגלה שיש כנראה מפלס מרתף או משהו כזה. אין תנועה חשודה, אך המתח עולה. כף הכלי גורפת ואוספת מתוך האיזור שהתמוטט את שברי הבלוקים והברזל, קרעי מזרנים, קורות עץ, ארחי חרסינה מנופצים, ושאר שרידי הרס, ומסתובבת הצידה להקיא את שבלעה. ענני אבק מיתמרים מאיזור החפירה, ואנו משתעלים. כמעט שלא ניתן לראות דבר בגלל האבק והאפלולית שבמרתף, ואז תוך כדי כך שהכף האדירה של הכלי חוזרת לנגיסה נוספת, אני שומע קול שאינו משתמע לשתי פנים, אבל זה לוקח לי שתי שניות ארוכות מדי להמיר את מה ששמעתי לתנועת ידיים עצבנית המסמנת למפעיל הכלי :

    עצור!! עצור!!!

     הוא עצר.

    אני מסמן בעצבנות: "תרים את הכף למעלה, לאט!" 

     הכף מתרוממת, לאט.

    שוב נשמע אותו הקול -  כן, עכשיו זה ברור. אני מכוון פנס לתוך אפלת ה"מרתף". בתוך כל האנדרלמוסיה והאבק אני רואה אותה, ומתאבן לשניה.

     

     עז.

    יותר נכון - מה שנשאר ממנה. אחת מהשיניים של הבאגר  קרעה את הבטן שלה, וכל בני מעיה נשפכו.

    היא עוד פעתה. 

     מפעיל הבאגר הביט פנימה והחוויר, קפא לרגע על מקומו ואז פרץ החוצה מן הכלי, רץ שלושה צעדים, התכופף והקיא את נשמתו.

     העז פעתה שוב.

     הפנתי אליה את מבטי.  לקח לי עוד חמש שניות לחשוב. הלכתי אל מפעיל הכלי בצעדים נחושים, שמתי יד על כתפו ואמרתי.

    "שמע, העז הזאת סובלת שם, אתה צריך להוריד עליה את הכף ולגמור אותה עכשיו" 

     "אני לא חוזר לשם עכשיו, עד שלא תוציאו אותה אני לא חוזר לכלי!"

     פעית העז נשמעה הפעם חלושה יותר. 

     "אם יש לך לב- תגמור את זה עכשיו ודי ", אמרתי בקול שקט וסמכותי.

    מפעיל הכלי התבונן בי לרגע מתוך תנוחתו השפופה ואז הזדקף וחזר בצעדים איטיים אל הכלי. אט אט הוריד את הכף לכיוון העז.

    העז ניסתה לברוח אך לא יכלה לזוז, עוד פעיה מבועתת אחת.

    חצי מטר מעליה נעצרה הכף והמפעיל התבונן אלי במבט שואל. הנהנתי. הכף הורדה באחת.

    הפעיות פסקו.

     

    מפעיל הכלי הוציא את הכף מן הבור וכיבה את המנוע.

    דממת מוות השתררה במקום. ירדנו בשקט אל מה שנותר מן ה"מרתף" שלמעשה היה דיר. היו שם עוד שתי עיזים בפינה המרוחקת יותר של הדיר. הן לא נפגעו, אם כי ברור שעברו טראומה. מה שנותר מן הבית הוכרז כ"נקי" ואנחנו ארזנו את הציוד, ועלינו על הרכבים.

     

    כששיירת הרכבים החלה בנסיעה איטית אל תוך הכפר וממנו אל הכביש, העפתי לשמאלי מבט אחרון על מה שהיה פעם בית, ודיר. ואחר כך לימיני אל  אותו נוף קדומים קסום ופסטוראלי שממנו עלינו אל הכפר. באותו רגע קרע אותי משרעפי מפקד הארוע כששאל:

    "אם כל כך ריחמת על העז, מדוע לא ירית בה בעצמך?"

      "לא חשבתי על זה", שיקרתי.

     

    _________________________________________________


    לכל אלו שתהו - הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי. גם העז.

    דרג את התוכן:

      תגובות (101)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        14/9/16 11:51:

      צטט: דאגניט. 2016-09-13 22:00:13

      ואני עכשיו אהיה התגובה המאה שלך לפוסט הזה. כן, אני מתארת לעצמי שהיה קשה לכתוב אותו. אבל, תגיד בכנות, היית מעדיף להיות במקומי, להשתחרר על 21 ? אני מתארת לעצמי שהתשובה היא לא.

       

      אמממ.. בהחלט לא.

      (ולדעת המונה של הקפה זו היתה דווקא תגובה 101.)

       

        13/9/16 22:00:
      ואני עכשיו אהיה התגובה המאה שלך לפוסט הזה. כן, אני מתארת לעצמי שהיה קשה לכתוב אותו. אבל, תגיד בכנות, היית מעדיף להיות במקומי, להשתחרר על 21 ? אני מתארת לעצמי שהתשובה היא לא.
        30/12/12 23:30:

      צטט: Da Vinci 2012-12-30 12:55:21

      צטט: 77777777 2012-12-29 23:38:46

      ישוב טלה אל חיק האם, היטבת לתאר סיטואצי בלתי אפשרית (זה אמנם רחוק אבל תמיד בשר כבש מזכיר לי שכמעט ואפשר לחוש את העשבים שאכל/ה)

       

      אכן ציטוט מנחם שחשבתי עליו לא פעם בהקשר זה. 

      ואם תאכל האגיס - תבין כמה אתה קרוב לאמת.

       

      :)

      מעדיף האגנדאז

        30/12/12 23:28:

      צטט: Da Vinci 2012-12-30 12:50:35

      צטט: נערת ליווי 2012-12-29 14:37:44

      וכן. מרוב שכתבת טוב שכחתי לציין את זה בתגובה הקודמת לא שזה אומר משהו מה שאני חושבת אבל זו דעתי. כתבת מאד מצוין!

       

      תודה! 

      (גם עיזה-בלה חושבת כך? )

       

      כן!

        30/12/12 21:58:

      צטט: נעה אל-יגון 2012-12-30 13:38:10

      צטט: Da Vinci 2012-12-30 12:53:32

      צטט: נעה אל-יגון 2012-12-29 18:15:19

      ואני כל הזמן חשבתי על שלושת הילדים שעמדו בצד וראו הכל.... נולדו ונקלעו לסיטואציה בעל כורחם ... כמו העיזות האומללות.

       

      בדיוק!

      בתגובות מטה מלפני שנתים-שלוש יש דיון שלם על למה דווקה העז מקבלת את הפוקוס והרחמים ולמה אנו אטומים לסבלם של אנשים

       

      זה מה שכל כך עצוב בפוסט שלך

      איך שרובנו מסתתרים מאחורי לב רחום וחנון

      ומחצצרים בקולי קולות

      האם בפנים פנימה זה כך באמת?

      הקלות הבלתי נסבלת של השימוש במילים.

      אגב- אהבתי את הפוסט

       

       

      ואם נתייחס לזה שהיה לי יותר קל לומר למפעיל הכלי להרוג את העז מאשר להרוג אותה בעצמי

      זה ייתן לך עוד דוגמא מכיוון אחר. 

      ואגב, תודה. 

        30/12/12 13:38:

      צטט: Da Vinci 2012-12-30 12:53:32

      צטט: נעה אל-יגון 2012-12-29 18:15:19

      ואני כל הזמן חשבתי על שלושת הילדים שעמדו בצד וראו הכל.... נולדו ונקלעו לסיטואציה בעל כורחם ... כמו העיזות האומללות.

       

      בדיוק!

      בתגובות מטה מלפני שנתים-שלוש יש דיון שלם על למה דווקה העז מקבלת את הפוקוס והרחמים ולמה אנו אטומים לסבלם של אנשים

       

      זה מה שכל כך עצוב בפוסט שלך

      איך שרובנו מסתתרים מאחורי לב רחום וחנון

      ומחצצרים בקולי קולות

      האם בפנים פנימה זה כך באמת?

      הקלות הבלתי נסבלת של השימוש במילים.

      אגב- אהבתי את הפוסט

        30/12/12 13:09:

      צטט: קוביקוב 2012-12-30 10:39:32

      אנושיות בכל פיסקה. בכל שורה. כתוב מעולה.

       

      תודה קובי.

      מוזר שהאנושיות באה לידי ביטוי דווקא בתוך סיטואציות בלתי אנושיות...

        30/12/12 12:59:

      צטט: נערת ליווי 2012-12-30 01:49:27

      צטט: Da Vinci 2012-12-29 12:37:40

      בנות אולי תפסיקו להעלות באוב עיזים וכבשים רגע לפני שאני הולך לברביקיו משוחת.
      אתן הורסות לי את התאבון!

       

      לרגע רציתי לשים לך שיר. אבל אחרי התגובה הזו, אני אשים לך תמונה. כבשה אמורה להיות חופשיה התוך הירוק לא?

       

       

      ''

       

      אוחח איך שאתה כותב למות! לא למות בעצם. לחיות. ולאכול כן. רק לא אותה צעקה

       

      אחחחח הזכרת לי את רבי מאיר אריאל...

       

      "כל הכחול לעצב 
      כל העמוק אין קצה 
      בא לי בזאת הפעם 
      ליפול על חרב למות עליך 
      למות, למות עליך 
      לזכר ערב שלא יחזור"

        30/12/12 12:55:

      צטט: 77777777 2012-12-29 23:38:46

      ישוב טלה אל חיק האם, היטבת לתאר סיטואצי בלתי אפשרית (זה אמנם רחוק אבל תמיד בשר כבש מזכיר לי שכמעט ואפשר לחוש את העשבים שאכל/ה)

       

      אכן ציטוט מנחם שחשבתי עליו לא פעם בהקשר זה. 

      ואם תאכל האגיס - תבין כמה אתה קרוב לאמת.

        30/12/12 12:53:

      צטט: נעה אל-יגון 2012-12-29 18:15:19

      ואני כל הזמן חשבתי על שלושת הילדים שעמדו בצד וראו הכל.... נולדו ונקלעו לסיטואציה בעל כורחם ... כמו העיזות האומללות.

       

      בדיוק!

      בתגובות מטה מלפני שנתים-שלוש יש דיון שלם על למה דווקה העז מקבלת את הפוקוס והרחמים ולמה אנו אטומים לסבלם של אנשים

        30/12/12 12:50:

      צטט: נערת ליווי 2012-12-29 14:37:44

      וכן. מרוב שכתבת טוב שכחתי לציין את זה בתגובה הקודמת לא שזה אומר משהו מה שאני חושבת אבל זו דעתי. כתבת מאד מצוין!

       

      תודה! 

      (גם עיזה-בלה חושבת כך? )

        30/12/12 12:49:

      צטט: Between Jobs 2012-12-29 12:59:05

      תראה איזה אנשים- מחטטים בעבר שלך ומעלים באוב פוסטים ישנים. דה וינצ'י הכובש. וואלה, אולי תביא עוד סיפורים?

       

      דה וינצ'י הכובש את יצרו. גיבור ממעמד הפועלים

        30/12/12 10:39:
      אנושיות בכל פיסקה. בכל שורה. כתוב מעולה.
        30/12/12 01:49:

      צטט: Da Vinci 2012-12-29 12:37:40

      בנות אולי תפסיקו להעלות באוב עיזים וכבשים רגע לפני שאני הולך לברביקיו משוחת.
      אתן הורסות לי את התאבון!

       

      לרגע רציתי לשים לך שיר. אבל אחרי התגובה הזו, אני אשים לך תמונה. כבשה אמורה להיות חופשיה התוך הירוק לא?

       

       

      ''

       

      אוחח איך שאתה כותב למות! לא למות בעצם. לחיות. ולאכול כן. רק לא אותה צעקה

        29/12/12 23:38:
      ישוב טלה אל חיק האם, היטבת לתאר סיטואצי בלתי אפשרית (זה אמנם רחוק אבל תמיד בשר כבש מזכיר לי שכמעט ואפשר לחוש את העשבים שאכל/ה)
        29/12/12 18:15:
      ואני כל הזמן חשבתי על שלושת הילדים שעמדו בצד וראו הכל.... נולדו ונקלעו לסיטואציה בעל כורחם ... כמו העיזות האומללות.
        29/12/12 14:37:
      וכן. מרוב שכתבת טוב שכחתי לציין את זה בתגובה הקודמת לא שזה אומר משהו מה שאני חושבת אבל זו דעתי. כתבת מאד מצוין!
        29/12/12 14:36:
      אני גם קראתי ולא רק אלא שאפילו מצאתי כבשה שלא קוראים לה נחמה! רק שתדע.
        29/12/12 12:59:
      תראה איזה אנשים- מחטטים בעבר שלך ומעלים באוב פוסטים ישנים. דה וינצ'י הכובש. וואלה, אולי תביא עוד סיפורים?
        29/12/12 12:37:

      בנות אולי תפסיקו להעלות באוב עיזים וכבשים רגע לפני שאני הולך לברביקיו משוחת.
      אתן הורסות לי את התאבון!

        29/12/12 01:54:

      אוף.

      הרגת אותי עכשיו. לא בגללה. היא. טוב שהיא מתה. אני רק קצת חושבת איך האחרות יצאו משם. ועוד לחשוב על זה שבהתחלה מה שהטריד אותי זה שהשיר בתחילת הפוסט הזה לא עובד יותר. כמה דברים משנים פרופורציות לפעמים ברגעים. זה הזוי! הזוי נורא.

        15/11/12 22:06:
      נראה לי שאנחנו לפעמים עושים שינוע לרגשות שלנו במציאות שלא מותירה לנו ברירה. אם הייתם תופסים את המבוקש חי, אולי היה לך יותר קל לירות בעז המסכנה ולהרוג אותה במקום. וכן, מודה שגם אני קראתי וכולי זעקתי את כאבה של החיה האומללה ונותרתי אדישה יותר למשפחה היתומה שנותרה מאחורי ההרוג הזה. וכן, כל ההסברים שהיא לא ביקשה זאת, והיא סבלה ייסורים בניגוד אליו, לא ממש מתרצים את זה. פיתחנו איזשהו נתק ריגשי דווקא לבני הקבוצה אליה אנחנו שייכים, אבל בגלל שהם בניגוד לעז, מאיימים על קיומנו, והפער הזה בין להיות שייך לקבוצה מסוימת למודעות שהסכנה הגדולה ביותר לך באה מתוך בני מינך, יוצרת עיוות רגשי שחייב יהיה לקבל ביטוי אחר. זו תופעה שקיימת רק אצל בני האדם. זה המחיר של להיות בראש שרשרת המזון ללא שום אויב חיצוני. ומה שבטוח, כולנו יכולים להתקבל לשב"כ כי הרי ידוע שעל מנת להתקבל צריך להרוג שלושה ערבים וצפרדע, ונשאלת השאלה למה צפרדע? התקבלת.
        8/12/10 20:20:

      צטט: ים סוף לוי 2010-12-08 16:36:35


      אנושיות.

      מכל כך הרבה זוויות
      ובמגוון צלילים.. אנושיות.
      זה בעיקר מה שראיתי ושמעתי פה.


      דה וינצ'י.. אתה כותב מעולה.

       

      תודה ים סוף,

      הטקסט הזה היה קשה לכתיבה מאוד, ולא בגלל מחסום כתיבה.

        8/12/10 16:36:


      אנושיות.

      מכל כך הרבה זוויות
      ובמגוון צלילים.. אנושיות.
      זה בעיקר מה שראיתי ושמעתי פה.


      דה וינצ'י.. אתה כותב מעולה.

        25/11/10 18:32:
      מרחוק יותר קל להרוג. זה יתרונם של מפקדי הטלויזיות. זה יתרונם של כלי הנשק של היום.
      צליל המוות אינו צליל קל.
      סורי בייבי.
        23/11/10 17:30:
      כתבת טוב מאוד. טוב מאוד.

      פפפפף.
        18/3/10 10:20:


      מה שנורא כאן זה שכולם קורבנות בסיפור הבלתי נגמר הזה

      מה שמחריד זה שהפעייה זה הקול שמנער מהאפטיה ההישרדותית 

      ומחדד את הזוועה מהעירפול המרכך ..

      וימניים היו אומרים לך שמגיע לעז שבחרה להיות בצד הערבי ...

        16/6/09 16:14:

      צטט: da vinci 2009-06-15 17:50:28

      צטט: גרגציאן 2009-06-14 01:48:31

      יום קיץ חם, 1989, 2 ק"מ מערבית לעיר פלסטינאית גדולה.

      ממש לקראת סוף הסיור בג'יפ הממוגן, החבר'ה במחסום ליד העיר הודיעו שתפסו "בינגו" ושנבוא לקחת אותו.

      אחרי חודש של התייבשות במחסומים בקו שטחים הזה, הדבר היחיד שהיה שובר את השגרה היה למצוא "בינגו". הכל היה כבר "רגוע" לעומת הבלאגן של תחילת האינתיפאדה.

       

      ...

       

      וכמאמר שימי מהחברים של פילוס:

      "אדוני השוטר, אני פונה אל חדרי הלב שלך... "

       

      כן, אנשים נורמאלים (?) במצבים קשים הופכים למשהו אחר... מתנתקים מהישות הרגילה שלהם.

       

      הנושא שיותר מטריד אותי הוא האלימות הפיזית בחסות "החוק" ולא על ידי כוחות משטרה, שנהפכת לטריוויאלית.

      התוצאה המסתמנת של העימות מול האינתיפאדה הפלסטינית הוא הפיכה של התרבות הישראלית לתרבות דמויית תרבות ערבית-מוסלמית, אשר מבוססת על שבטיות ומדרגי כוח ואלימות פיזית. 

       

      התרבות המערבית הליברלית-הומניסטית-דמוקרטית, מבוססת באופן ניכר על הפניית התחרותיות והתוקפנות האנושיות לכיוונים של תחרות כלכלית והתקדמות במדרגים של כוח כלכלי דרך הצלחה בתחרות הכלכלית.

      ככאלו, אזרחי תרבות כזו אמורים לפתח רתיעה מאלימות פיזית ולהתרחק ממנה.

      למרבה הצער, עקב העימות הרצוף מאז קום המדינה עם מדינות ערב, חלקים גדולים מאזרחי המדינה חשופים לתוקפנות פיזית ומשתתפים בה.

      עד לאינתיפדה, רוב גילויי התוקפנות האלו היו מוגבלים לקבוצות קטנות יחסית של חיילים ובתקופות זמן קצרות.

      מתחילת האינתיפאדה הראשונה ועד היום, קבוצות גדולות של חיילים ישראלים עוסקים בפעילויות "שיטור" למיניהן שכוללות הפעלה של אלימות פיזית משמעותית כלפי פלסטינטים, לאורך תקופות זמן ארוכות של עשרות ימים עד שנים - עבור חיילי הסדיר.

      סביר להניח כי חשיפה זו גורמת להפנמה של אלימות פיזית כפעולה יום-יומים מקובלת, בשונה מאוד מהאידאל של התרבות הליברלית-הומניסטית-דמוקרטית.
        15/6/09 18:19:

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2009-06-15 09:21:22


      * יפה מיוד,

       

      בייחוד התמונות הההה.

      :)))))))

      יומטוב .

       

       

      תודה.

       

        15/6/09 17:50:

      צטט: גרגציאן 2009-06-14 01:48:31

      יום קיץ חם, 1989, 2 ק"מ מערבית לעיר פלסטינאית גדולה.

      ממש לקראת סוף הסיור בג'יפ הממוגן, החבר'ה במחסום ליד העיר הודיעו שתפסו "בינגו" ושנבוא לקחת אותו.

      אחרי חודש של התייבשות במחסומים בקו שטחים הזה, הדבר היחיד שהיה שובר את השגרה היה למצוא "בינגו". הכל היה כבר "רגוע" לעומת הבלאגן של תחילת האינתיפאדה.

       

      בינגו:

      בכל חדר קשר גדודי, הייתה רשימת ענק של מספרי תעודות זהות כתומות "חשודות" שצריך לעצור ולהביא לבניין הממשל לחקירה. כמובן שלא היה כל ציון של הסיבה למעצר, וזו הייתה יכולה להיות היותו טרוריסט בכיר, או סתם אדם שלא שילם מיסים.

      סביר להניח שהרשימה עודכנה אולי אחת לחודש, כי הרשימות בדרך כלל היו די מרופטות.

      מבין המכוניות שהיו עוברות במחסום, החיילים היו אמורים לעצור מכוניות חשודות או באופן אקראי, ולבדוק בטלפון או בקשר את מספרי תעודות הזהות של יושבי המכוניות, מול הרשימות.

      "בינגו" היה כינוי הקשר של מציאת התאמה.

       

      נסענו להביא את הבינגו.

      היינו 3 חיילים ומש"ק על הג'יפ הממוגן (מאבנים... אז).

      כשהגענו למחסום, מצאנו את "הבינגו" ב- "אחסון" הסטנדרטי: יושב בצד, עם אזיקונים על הידיים ופלנלית על העיניים.

      חוץ מזה, במחסום פגשנו עוד שני חבר'ה שחזרו מחופש ורצו לתפוס טרמפ חזרה לגדוד.

      הבעיה הייתה שלא היה מקום גם להם וגם לבינגו לשבת בג'יפ. המש"ק התחיל להתעקש שאין מקום אבל בסוף הוא נרגע. בסך הכול זה כבר כמעט היה סיום מסלול והייתה "שבירת משמעת" אופיינית והוא לא רצה "עניינים" אחרי זה בגדוד... כמו לקום בבוקר עם ביצים בנעליים.

      בסוף נסגר שאת הכמה קילומטרים עד לגדוד, "הבינגו" יעשה על הרצפה של הג'יפ בתור "שטיח" לרגליים של החיילים שיושבים.

       

      אני ורמי היינו צריכים להעלות את הבינגו לג'יפ כשהוא עם עיניים קשורות.

      השכבנו אותו על הגב עם הראש פנימה והרגליים בולטות קצת החוצה - אותם הוא קיפל בברכיים כשסגרנו את הדלת. החברה התיישבו 4 על המושבים עם הנעליים על הבטן של הבינגו, ואחד מקופל על המכשיר קשר. זה לא שהם רצו בכוונה לשים רגליים על הבינגו - פשוט לא היה מקום לשים את הרגל על המושב ממול שהיה קרוב מדי וצר מדי.

      גם אני הייתי עם הרגליים על הבינגו. בהתחלה ניסיתי על הספסל ממול אבל באמת לא היה מקום.

      בהתחלה ראיתי שכמוני, גם לחיילים האחרים הייתה חוסר נוחות לשים עליו את הרגליים, אבל אחרי כמה דקות של נסיעה זה עבר להם.

      עדיין רוב החיילים הרגיש שהפלסטינאים הם אנשים כמוהם. את הרגש הזה רובם איבדו רק בסוף הקו, 3 חודשים אחרי זה.

       

      דידי אפילו חייך לאחרים וראיתי שהוא מתחיל ללחוץ עם הרגל על הבטן של הבינגו.

      אמרתי לו: "דידי, עזוב אותך מהשטויות האלו."

      הוא החזיר לי: "שתוק, יא שניצל!", אבל ראיתי שהוא מוריד קצת מהלחץ.

      לא שחשבתי שהוא רחמן גדול - ראיתי אותו כבר פעם מורט בכוח את השפם לעצור קשור ומכוסה עיניים שתפסנו בפשיטת מעצרים, סתם כי בא לו.

      כנראה שהקירבה הפיזית האנושית שהייתה בתוך הג'יפ הסגור בין הבינגו ובינינו, היא זו שעצרה אותו, במיוחד עקב חוסר הנוחות של החיילים האחרים שחלקם לא נמנעו בעבר מהכאת עצורים קשורים.

      יש גם הבדל בין לתת סטירה לאדם שעומד או יושב, ובין לדרוך עם הרגל על בטן של אדם שוכב.

      למזלו, הבינגו לא הסריח מאוד -  בריח הזיעה הערבי המוכר והכבד שנגרם כנראה ממאכל בשר כבש וטיגון בשמן זית. אם הוא היה מזיע, הוא בטח היה מגיע עם צלעות שבורות ואולי קרע בטחול.

      בדרך הבינגו קיבל עוד כמה בעיטות חלשות, אבל לא השמיע כמעט שום קול - כמו רוב העצורים שקיבלו "פיצוצים" אפילו יותר חזקים.

       

      נכנסנו עם הג'יפ לגדוד.

      החבר'ה ירדו מהג'יפ, ואני ורמי הורדנו את הבינגו מהג'יפ,עדיין עם פלנלית על העיניים, והושבנו אותו לשבת קשור ליד עמוד חשמל במרחק 10 מטר מהאוהלים של המחלקה שלנו.

      לא שהיה במקום של הבינגו יותר מדי צל, אבל לפחות הוא יכול היה להישען על העמוד.

      למזלו של הבינגו, היה כבר כמעט ערב והוא לא היה צריך להתייבש כל היום בשמש, כמו שלפעמים קרה לעצורים אחרים. חיכינו שיבוא הג'יפ לקחת אותו לממשל.

      באוהל ישבו חלק מהמחלקה שלנו, נחים מהחום של היום ומעבירים זמן בלהסתכל עלינו (שני השניצלים הצהובים = אשכנזים) מתעסקים עם הבינגו.

       

      כמו שאני גומר להושיב את הבינגו, אני רואה שמתקרב אלי הנהג טיולית מהמעצרים של יום לפני. מה שאני זוכר ממנו זה כרס גדולה ושפם גדול. אדם מבוגר 45 - 55.

      ביד ימין הוא מחזיק מקל של מעדר, בלי הראש של המעדר.

      "אז מה, תפסתם מחבל?" הוא אומר לי.

      בינתיים הוא ממשיך להתקרב. מתגלגל אלי בהליכה של אדם שמן ורופס ואפילו קצת צולע.

      "לא מחבל, סתם איזה בינגו מהמחסום" אני עונה לו.

      "אני יראה לו מה זה! בוא תראה איך אני מפרק אותו." אומר לי הנהג טיולית, וממשיך להתקרב.

      "לך מפה!" אמרתי לו בהרמת קול עם תנועת ניפנוף ביד.

       

      במקביל מהצד אני רואה שהחבר'ה מהמחלקה יושבים באוהל ומסתכלים בעניין משועשע.

      במיוחד שמתי לב לפנים השחורים של מישוקר ההודי. למעשה ראיתי בעיקר את הלבן של העיניים שלו בחשכה של האוהל בערב היורד, ואת השיניים הלבנות של החיוך מלא הלעג שלו. במעצרים, חלק מהחיילים היו דואגים להצטרף לחוליה של מישוקר, רק בשביל לראות את "הקטעים" וההפחדות שהוא היה עושה לעצורים ולבני המשפחה שלהם.

      לידו ישב החבר שלו "הפותחן" - מרוקאי קטן מדימונה עם אף של פותחן קופסאות. אחד האנשים הכי מסוכנים ותוקפניים בפלוגה. כשהיו הולכים מכות עם יחידות אחרות, הוא לפעמים היה מחזיק בזנ"ט.

      הנהג טיולית הסתכל לכיוון של האוהל המחלקתי. כשראה את התגובה המלגלגת של החיילים שבאוהל, הוא המשיך להתקרב אלי תוך כדי שהוא מרים את הקול "לך מפה, שמאלני מסריח, לך! - לפני שאני מפוצץ אותך."

       

      ברור שהייתי יכול לקרוע לו את הצורה. אבל להרביץ לאזרח...

      לא משנה מה היה קורה, בסוף הייתי חוטף איזה ריתוק של חודש, אם לא כלא. למה לי את הבלאגן הזה?

      לקרוא לקצין?! - בלתי מתקבל על הדעת. לא ביחידה הזו.

      חוץ מזה, רציתי כבר להיכנס לאוהל ולנוח אחרי סיור של 6 שעות בחום של אוגוסט.

      אם הייתי יודע שהנהג טיולית ייתן לבינגו כמה סטירות ואגרופים, אפילו לא הייתי נשאר שם שנייה, אבל היה ברור לי שהוא הולך לנסות להרוג אותו או לפצוע אותו קשה.

      הייתי חייב לעשות משהו מהר.

       

      פתאום היה לי הבהק של הארה. מין שרשרת.

      הסתכלתי על הבינגו וידעתי שהוא יקבל הרבה מכות לפני שישמיע קול... הרי זו התרבות שלהם... תרבות שבטית שבנויה מרמות של כוח ואלימות. כל אחד לומד לספוג אלימות מהרמות שמעליו והפגין אלימות כלפי אלו שמתחתיו וכלפי אלו שלא שייכים לשבט... מאוד דומה להתנהגות שבט הבבונים של המחלקה והפלוגה שנמצאתי בה...

       

      אמרתי בקול רם לנהג הטיולית: "לך מפה, יא שמן! הבינגו הזה הוא שלנו!. אנחנו תפסנו אותו...לך תנסה לתפוס לך אחד לבד, יא זבל!"

      מהאוהל מאחורי נשמעה לפתע דממה קשובה. כנראה שגם החיוכים נעלמו.

      ברגע הזה, נהג הטיולית עשה טעות. הוא התקדם לעברי עוד קצת והרים את המקל, תוך שהוא צועק שוב: "לך לפני שאני מפוצץ אותך!"

      בתוך 5 שניות שמעתי את מישוקר ופותחן הקופסאות נעמדים מאחורי.

      מישוקר נבח לכיוון נהג הטיולית: "לך מפה!.... לך לפני שאני מפורר אותך."

      הפותחן אפילו לא דיבר, הוא רק נהם משהו. קרוב לוודאי שהיה לו משהו קשה ביד (קסדה?) ושבצעד הבא של הנהג הוא היה דופק לו את זה בראש.

      נהג הטיולית נעצר. הוא הבין את המצב מהר מאוד.

      נגמרה ההצגה, והוא צריך לברוח, כי הוא העיר את הלהקה, והוא לא שייך ללהקה הזו.

      הנהג עוד אמר כמה מילים חסרות משמעות והתרחק. כבר לא שמתי לב כי חזרתי עם מישוקר והפותחן לאוהל, כי פתאום הרגשתי חלק מהלהקה, וזה היה נעים ומגונן.

       

      הבינגו נשאר בצד. אולי בכלל לא שמע או לא קלט. אולי כן, לא שמתי לב.

      סיכוי טוב שהוא הבין עברית כי באותה תקופה, לפחות חצי מהפלסטינאים הבוגרים ידעו עברית כי עבדו בישראל תקופה מסוימת.

      מדי פעם הצצתי לכיוונו מהאוהל, אבל אף אחד לא התקרב אליו.

      אחרי כמה שעות הגיעו לקחת אותו לממשל לחקירה והוא ירד לי "מהראש".

       

      מעולם לא ידעתי מה שמו של הבינגו, למה היינו צריכים לעצור אותו, ואם הוא בכלל היה מודע לכך שהצלתי אותו מפציעה קשה. אפילו עלה לי רצון אולי לדבר איתו, אם בכלל ניתן היה.

      כשחשבתי על זה, הבנתי שזה לא משנה כל כך, כי אני מניח שיש סיכוי לא רע שמאז הוא נחשף לדברים הרבה יותר גרועים, שגרמו לכך שהדבר היחיד שהוא רוצה זה למחוק את הקיום של מדינת ישראל והישראלים היהודים ושל כל האנשים שאני מכיר ושיקרים לי - מה שאני לא מוכן לאפשר.

       

       

      הערה: כל המתואר פה קרה למספר דברים אלו באופן אישי. שמות כל החיילים שונו.

       

      וכמאמר שימי מהחברים של פילוס:

      "אדוני השוטר, אני פונה אל חדרי הלב שלך... "

       

      כן, אנשים נורמאלים (?) במצבים קשים הופכים למשהו אחר... מתנתקים מהישות הרגילה שלהם.

        15/6/09 17:48:

      צטט: yael667 2009-06-07 20:39:38

      צטט: da vinci 2009-06-07 20:18:44

      צטט: yael667 2009-06-07 19:36:31


      הנה, באתי לקרוא. וכפי שהמלצת - לא מוקדם בבוקר, שלא ייהרס לי היום...

      זה הרגיש לי כמו בעיטה בבטן שהעיפה אותי שני מטר אחורה. אם אלו המראות שאתה רואה כשאתה עוצם עיניים (ולפי תגובה אחת שלך הבנתי, שיש קשים מהם), אני לא מקנאה בך.

      כתבת באחת התגובות: "בתת ההכרה - פעיית עז מתחברת לנימי נפשו של אדם כמו בכי של תינוק.

      לכן אני חושב שקל יותר לקורא להזדהות עם יסוריה ומותה של העז מאשר עם מותו ודרכו של אותו איש". זה נכון. והיה גם משהו בדרך שכתבת, שכיוון אותנו אל העז, ולא אל התינוק שעל ידי אמו, אל האשה, אל האמא.

      עם דרכו של אותו איש, מי יכול להזדהות? ועם מותו? טוב, כמו שכתבת, "הוא בחר לעלות השמיימה בסערה, ורצוי שיקח עמו כמה שיותר מאתנו"... ועם זה, קשה להזדהות

       

      ועכשיו, כששחררת את זה, יותר קל הלחץ על העין?

       

      עכשיו קצת יותר קל הלחץ.

      העין לא כל כך שטופה - סתימה בצנרת.

       

       

       
      השלופה הקלופה
      הצלופה הדלופה הפרופה הטרופה השרופה
      הצרופה הגלופה
      הנה כי כן
      עצמי אומר לי היתה לנו תרופה
      אינשאללה.

       

       

      הנה כי כן היתה לנו תרופה(?)

       

       


      * יפה מיוד,

       

      בייחוד התמונות הההה.

      :)))))))

      יומטוב .

        14/6/09 01:48:
      יום קיץ חם, 1989, 2 ק"מ מערבית לעיר פלסטינאית גדולה.

      ממש לקראת סוף הסיור בג'יפ הממוגן, החבר'ה במחסום ליד העיר הודיעו שתפסו "בינגו" ושנבוא לקחת אותו.

      אחרי חודש של התייבשות במחסומים בקו שטחים הזה, הדבר היחיד שהיה שובר את השגרה היה למצוא "בינגו". הכל היה כבר "רגוע" לעומת הבלאגן של תחילת האינתיפאדה.

       

      בינגו:

      בכל חדר קשר גדודי, הייתה רשימת ענק של מספרי תעודות זהות כתומות "חשודות" שצריך לעצור ולהביא לבניין הממשל לחקירה. כמובן שלא היה כל ציון של הסיבה למעצר, וזו הייתה יכולה להיות היותו טרוריסט בכיר, או סתם אדם שלא שילם מיסים.

      סביר להניח שהרשימה עודכנה אולי אחת לחודש, כי הרשימות בדרך כלל היו די מרופטות.

      מבין המכוניות שהיו עוברות במחסום, החיילים היו אמורים לעצור מכוניות חשודות או באופן אקראי, ולבדוק בטלפון או בקשר את מספרי תעודות הזהות של יושבי המכוניות, מול הרשימות.

      "בינגו" היה כינוי הקשר של מציאת התאמה.

       

      נסענו להביא את הבינגו.

      היינו 3 חיילים ומש"ק על הג'יפ הממוגן (מאבנים... אז).

      כשהגענו למחסום, מצאנו את "הבינגו" ב- "אחסון" הסטנדרטי: יושב בצד, עם אזיקונים על הידיים ופלנלית על העיניים.

      חוץ מזה, במחסום פגשנו עוד שני חבר'ה שחזרו מחופש ורצו לתפוס טרמפ חזרה לגדוד.

      הבעיה הייתה שלא היה מקום גם להם וגם לבינגו לשבת בג'יפ. המש"ק התחיל להתעקש שאין מקום אבל בסוף הוא נרגע. בסך הכול זה כבר כמעט היה סיום מסלול והייתה "שבירת משמעת" אופיינית והוא לא רצה "עניינים" אחרי זה בגדוד... כמו לקום בבוקר עם ביצים בנעליים.

      בסוף נסגר שאת הכמה קילומטרים עד לגדוד, "הבינגו" יעשה על הרצפה של הג'יפ בתור "שטיח" לרגליים של החיילים שיושבים.

       

      אני ורמי היינו צריכים להעלות את הבינגו לג'יפ כשהוא עם עיניים קשורות.

      השכבנו אותו על הגב עם הראש פנימה והרגליים בולטות קצת החוצה - אותם הוא קיפל בברכיים כשסגרנו את הדלת. החברה התיישבו 4 על המושבים עם הנעליים על הבטן של הבינגו, ואחד מקופל על המכשיר קשר. זה לא שהם רצו בכוונה לשים רגליים על הבינגו - פשוט לא היה מקום לשים את הרגל על המושב ממול שהיה קרוב מדי וצר מדי.

      גם אני הייתי עם הרגליים על הבינגו. בהתחלה ניסיתי על הספסל ממול אבל באמת לא היה מקום.

      בהתחלה ראיתי שכמוני, גם לחיילים האחרים הייתה חוסר נוחות לשים עליו את הרגליים, אבל אחרי כמה דקות של נסיעה זה עבר להם.

      עדיין רוב החיילים הרגיש שהפלסטינאים הם אנשים כמוהם. את הרגש הזה רובם איבדו רק בסוף הקו, 3 חודשים אחרי זה.

       

      דידי אפילו חייך לאחרים וראיתי שהוא מתחיל ללחוץ עם הרגל על הבטן של הבינגו.

      אמרתי לו: "דידי, עזוב אותך מהשטויות האלו."

      הוא החזיר לי: "שתוק, יא שניצל!", אבל ראיתי שהוא מוריד קצת מהלחץ.

      לא שחשבתי שהוא רחמן גדול - ראיתי אותו כבר פעם מורט בכוח את השפם לעצור קשור ומכוסה עיניים שתפסנו בפשיטת מעצרים, סתם כי בא לו.

      כנראה שהקירבה הפיזית האנושית שהייתה בתוך הג'יפ הסגור בין הבינגו ובינינו, היא זו שעצרה אותו, במיוחד עקב חוסר הנוחות של החיילים האחרים שחלקם לא נמנעו בעבר מהכאת עצורים קשורים.

      יש גם הבדל בין לתת סטירה לאדם שעומד או יושב, ובין לדרוך עם הרגל על בטן של אדם שוכב.

      למזלו, הבינגו לא הסריח מאוד -  בריח הזיעה הערבי המוכר והכבד שנגרם כנראה ממאכל בשר כבש וטיגון בשמן זית. אם הוא היה מזיע, הוא בטח היה מגיע עם צלעות שבורות ואולי קרע בטחול.

      בדרך הבינגו קיבל עוד כמה בעיטות חלשות, אבל לא השמיע כמעט שום קול - כמו רוב העצורים שקיבלו "פיצוצים" אפילו יותר חזקים.

       

      נכנסנו עם הג'יפ לגדוד.

      החבר'ה ירדו מהג'יפ, ואני ורמי הורדנו את הבינגו מהג'יפ,עדיין עם פלנלית על העיניים, והושבנו אותו לשבת קשור ליד עמוד חשמל במרחק 10 מטר מהאוהלים של המחלקה שלנו.

      לא שהיה במקום של הבינגו יותר מדי צל, אבל לפחות הוא יכול היה להישען על העמוד.

      למזלו של הבינגו, היה כבר כמעט ערב והוא לא היה צריך להתייבש כל היום בשמש, כמו שלפעמים קרה לעצורים אחרים. חיכינו שיבוא הג'יפ לקחת אותו לממשל.

      באוהל ישבו חלק מהמחלקה שלנו, נחים מהחום של היום ומעבירים זמן בלהסתכל עלינו (שני השניצלים הצהובים = אשכנזים) מתעסקים עם הבינגו.

       

      כמו שאני גומר להושיב את הבינגו, אני רואה שמתקרב אלי הנהג טיולית מהמעצרים של יום לפני. מה שאני זוכר ממנו זה כרס גדולה ושפם גדול. אדם מבוגר 45 - 55.

      ביד ימין הוא מחזיק מקל של מעדר, בלי הראש של המעדר.

      "אז מה, תפסתם מחבל?" הוא אומר לי.

      בינתיים הוא ממשיך להתקרב. מתגלגל אלי בהליכה של אדם שמן ורופס ואפילו קצת צולע.

      "לא מחבל, סתם איזה בינגו מהמחסום" אני עונה לו.

      "אני יראה לו מה זה! בוא תראה איך אני מפרק אותו." אומר לי הנהג טיולית, וממשיך להתקרב.

      "לך מפה!" אמרתי לו בהרמת קול עם תנועת ניפנוף ביד.

       

      במקביל מהצד אני רואה שהחבר'ה מהמחלקה יושבים באוהל ומסתכלים בעניין משועשע.

      במיוחד שמתי לב לפנים השחורים של מישוקר ההודי. למעשה ראיתי בעיקר את הלבן של העיניים שלו בחשכה של האוהל בערב היורד, ואת השיניים הלבנות של החיוך מלא הלעג שלו. במעצרים, חלק מהחיילים היו דואגים להצטרף לחוליה של מישוקר, רק בשביל לראות את "הקטעים" וההפחדות שהוא היה עושה לעצורים ולבני המשפחה שלהם.

      לידו ישב החבר שלו "הפותחן" - מרוקאי קטן מדימונה עם אף של פותחן קופסאות. אחד האנשים הכי מסוכנים ותוקפניים בפלוגה. כשהיו הולכים מכות עם יחידות אחרות, הוא לפעמים היה מחזיק בזנ"ט.

      הנהג טיולית הסתכל לכיוון של האוהל המחלקתי. כשראה את התגובה המלגלגת של החיילים שבאוהל, הוא המשיך להתקרב אלי תוך כדי שהוא מרים את הקול "לך מפה, שמאלני מסריח, לך! - לפני שאני מפוצץ אותך."

       

      ברור שהייתי יכול לקרוע לו את הצורה. אבל להרביץ לאזרח...

      לא משנה מה היה קורה, בסוף הייתי חוטף איזה ריתוק של חודש, אם לא כלא. למה לי את הבלאגן הזה?

      לקרוא לקצין?! - בלתי מתקבל על הדעת. לא ביחידה הזו.

      חוץ מזה, רציתי כבר להיכנס לאוהל ולנוח אחרי סיור של 6 שעות בחום של אוגוסט.

      אם הייתי יודע שהנהג טיולית ייתן לבינגו כמה סטירות ואגרופים, אפילו לא הייתי נשאר שם שנייה, אבל היה ברור לי שהוא הולך לנסות להרוג אותו או לפצוע אותו קשה.

      הייתי חייב לעשות משהו מהר.

       

      פתאום היה לי הבהק של הארה. מין שרשרת.

      הסתכלתי על הבינגו וידעתי שהוא יקבל הרבה מכות לפני שישמיע קול... הרי זו התרבות שלהם... תרבות שבטית שבנויה מרמות של כוח ואלימות. כל אחד לומד לספוג אלימות מהרמות שמעליו והפגין אלימות כלפי אלו שמתחתיו וכלפי אלו שלא שייכים לשבט... מאוד דומה להתנהגות שבט הבבונים של המחלקה והפלוגה שנמצאתי בה...

       

      אמרתי בקול רם לנהג הטיולית: "לך מפה, יא שמן! הבינגו הזה הוא שלנו!. אנחנו תפסנו אותו...לך תנסה לתפוס לך אחד לבד, יא זבל!"

      מהאוהל מאחורי נשמעה לפתע דממה קשובה. כנראה שגם החיוכים נעלמו.

      ברגע הזה, נהג הטיולית עשה טעות. הוא התקדם לעברי עוד קצת והרים את המקל, תוך שהוא צועק שוב: "לך לפני שאני מפוצץ אותך!"

      בתוך 5 שניות שמעתי את מישוקר ופותחן הקופסאות נעמדים מאחורי.

      מישוקר נבח לכיוון נהג הטיולית: "לך מפה!.... לך לפני שאני מפורר אותך."

      הפותחן אפילו לא דיבר, הוא רק נהם משהו. קרוב לוודאי שהיה לו משהו קשה ביד (קסדה?) ושבצעד הבא של הנהג הוא היה דופק לו את זה בראש.

      נהג הטיולית נעצר. הוא הבין את המצב מהר מאוד.

      נגמרה ההצגה, והוא צריך לברוח, כי הוא העיר את הלהקה, והוא לא שייך ללהקה הזו.

      הנהג עוד אמר כמה מילים חסרות משמעות והתרחק. כבר לא שמתי לב כי חזרתי עם מישוקר והפותחן לאוהל, כי פתאום הרגשתי חלק מהלהקה, וזה היה נעים ומגונן.

       

      הבינגו נשאר בצד. אולי בכלל לא שמע או לא קלט. אולי כן, לא שמתי לב.

      סיכוי טוב שהוא הבין עברית כי באותה תקופה, לפחות חצי מהפלסטינאים הבוגרים ידעו עברית כי עבדו בישראל תקופה מסוימת.

      מדי פעם הצצתי לכיוונו מהאוהל, אבל אף אחד לא התקרב אליו.

      אחרי כמה שעות הגיעו לקחת אותו לממשל לחקירה והוא ירד לי "מהראש".

       

      מעולם לא ידעתי מה שמו של הבינגו, למה היינו צריכים לעצור אותו, ואם הוא בכלל היה מודע לכך שהצלתי אותו מפציעה קשה. אפילו עלה לי רצון אולי לדבר איתו, אם בכלל ניתן היה.

      כשחשבתי על זה, הבנתי שזה לא משנה כל כך, כי אני מניח שיש סיכוי לא רע שמאז הוא נחשף לדברים הרבה יותר גרועים, שגרמו לכך שהדבר היחיד שהוא רוצה זה למחוק את הקיום של מדינת ישראל והישראלים היהודים ושל כל האנשים שאני מכיר ושיקרים לי - מה שאני לא מוכן לאפשר.

       

       

      הערה: כל המתואר פה קרה למספר דברים אלו באופן אישי. שמות כל החיילים שונו.

        13/6/09 16:43:

      אני - היתהפכו לי המעיים מההתחלה

      כולל האישה הילדים המוח

      אני וויזואלית לגמרי יש לומר - ישר אני רואה.

      המחשבה שמהלכת איתי כבר שנים על

      המציאות הת/טובענית -

      ששיכת לנערים/גברים במקום הזה.

      תודה שדיברת את זה ככה.

      אמיץ מאוד בעיני.

        7/6/09 20:39:

      צטט: da vinci 2009-06-07 20:18:44

      צטט: yael667 2009-06-07 19:36:31


      הנה, באתי לקרוא. וכפי שהמלצת - לא מוקדם בבוקר, שלא ייהרס לי היום...

      זה הרגיש לי כמו בעיטה בבטן שהעיפה אותי שני מטר אחורה. אם אלו המראות שאתה רואה כשאתה עוצם עיניים (ולפי תגובה אחת שלך הבנתי, שיש קשים מהם), אני לא מקנאה בך.

      כתבת באחת התגובות: "בתת ההכרה - פעיית עז מתחברת לנימי נפשו של אדם כמו בכי של תינוק.

      לכן אני חושב שקל יותר לקורא להזדהות עם יסוריה ומותה של העז מאשר עם מותו ודרכו של אותו איש". זה נכון. והיה גם משהו בדרך שכתבת, שכיוון אותנו אל העז, ולא אל התינוק שעל ידי אמו, אל האשה, אל האמא.

      עם דרכו של אותו איש, מי יכול להזדהות? ועם מותו? טוב, כמו שכתבת, "הוא בחר לעלות השמיימה בסערה, ורצוי שיקח עמו כמה שיותר מאתנו"... ועם זה, קשה להזדהות

       

      ועכשיו, כששחררת את זה, יותר קל הלחץ על העין?

       

      עכשיו קצת יותר קל הלחץ.

      העין לא כל כך שטופה - סתימה בצנרת.

       

       

       
      השלופה הקלופה
      הצלופה הדלופה הפרופה הטרופה השרופה
      הצרופה הגלופה
      הנה כי כן
      עצמי אומר לי היתה לנו תרופה
      אינשאללה.

       

        7/6/09 20:18:

      צטט: yael667 2009-06-07 19:36:31


      הנה, באתי לקרוא. וכפי שהמלצת - לא מוקדם בבוקר, שלא ייהרס לי היום...

      זה הרגיש לי כמו בעיטה בבטן שהעיפה אותי שני מטר אחורה. אם אלו המראות שאתה רואה כשאתה עוצם עיניים (ולפי תגובה אחת שלך הבנתי, שיש קשים מהם), אני לא מקנאה בך.

      כתבת באחת התגובות: "בתת ההכרה - פעיית עז מתחברת לנימי נפשו של אדם כמו בכי של תינוק.

      לכן אני חושב שקל יותר לקורא להזדהות עם יסוריה ומותה של העז מאשר עם מותו ודרכו של אותו איש". זה נכון. והיה גם משהו בדרך שכתבת, שכיוון אותנו אל העז, ולא אל התינוק שעל ידי אמו, אל האשה, אל האמא.

      עם דרכו של אותו איש, מי יכול להזדהות? ועם מותו? טוב, כמו שכתבת, "הוא בחר לעלות השמיימה בסערה, ורצוי שיקח עמו כמה שיותר מאתנו"... ועם זה, קשה להזדהות

       

      ועכשיו, כששחררת את זה, יותר קל הלחץ על העין?

       

      עכשיו קצת יותר קל הלחץ.

      העין לא כל כך שטופה - סתימה בצנרת.

       

        7/6/09 19:36:

      הנה, באתי לקרוא. וכפי שהמלצת - לא מוקדם בבוקר, שלא ייהרס לי היום...

      זה הרגיש לי כמו בעיטה בבטן שהעיפה אותי שני מטר אחורה. אם אלו המראות שאתה רואה כשאתה עוצם עיניים (ולפי תגובה אחת שלך הבנתי, שיש קשים מהם), אני לא מקנאה בך.

      כתבת באחת התגובות: "בתת ההכרה - פעיית עז מתחברת לנימי נפשו של אדם כמו בכי של תינוק.

      לכן אני חושב שקל יותר לקורא להזדהות עם יסוריה ומותה של העז מאשר עם מותו ודרכו של אותו איש". זה נכון. והיה גם משהו בדרך שכתבת, שכיוון אותנו אל העז, ולא אל התינוק שעל ידי אמו, אל האשה, אל האמא.

      עם דרכו של אותו איש, מי יכול להזדהות? ועם מותו? טוב, כמו שכתבת, "הוא בחר לעלות השמיימה בסערה, ורצוי שיקח עמו כמה שיותר מאתנו"... ועם זה, קשה להזדהות

       

      ועכשיו, כששחררת את זה, יותר קל הלחץ על העין?

        7/6/09 17:45:

      צטט: אהוד-אמיר 2009-06-07 10:57:10


      מה שסטפן קריין ("התג האדום של האומץ", the red badge of courage, תורגם לעברית פעמיים) עשה למלחמת האזרחים, עשה גם צ'רלס פרייז'ר ב"קולד מאונטיין", שתורגם בהוצאת עם עובד, וכמובן אריק מריה רמרק, הפציפיסט הגרמני של מלחמת העולם הראשונה, שהנאצים שרפו את ספריו בצוותא עם ספרי היהודים והליברלים והקומוניסטים.

      רק שקריין יותר התמקד בחוויית המלחמה, רמרק יותר עסק בהשתמעויותיה ופרייז'ר - בפליטיה ומעט גם בהרס שהמיטה על נפשם.

      קריין - מומלץ. גם פרייז'ר. לופתי מעיים.

       אני הכי אוהבת את רמרק (שלושה חברים, במערב אין כל חדש).

       

       

        7/6/09 12:05:

      צטט: אהוד-אמיר 2009-06-07 10:57:10


      מה שסטפן קריין ("התג האדום של האומץ", the red badge of courage, תורגם לעברית פעמיים) עשה למלחמת האזרחים, עשה גם צ'רלס פרייז'ר ב"קולד מאונטיין", שתורגם בהוצאת עם עובד, וכמובן אריק מריה רמרק, הפציפיסט הגרמני של מלחמת העולם הראשונה, שהנאצים שרפו את ספריו בצוותא עם ספרי היהודים והליברלים והקומוניסטים.

      רק שקריין יותר התמקד בחוויית המלחמה, רמרק יותר עסק בהשתמעויותיה ופרייז'ר - בפליטיה ומעט גם בהרס שהמיטה על נפשם.

      קריין - מומלץ. גם פרייז'ר. לופתי מעיים.

       

       

      תודה אהוד. אני חושבת שלמדתי (ולימדתי) משהו ממנו בארה"ב אבל לא הייתי בטוחה.
        7/6/09 10:57:


      מה שסטפן קריין ("התג האדום של האומץ", the red badge of courage, תורגם לעברית פעמיים) עשה למלחמת האזרחים, עשה גם צ'רלס פרייז'ר ב"קולד מאונטיין", שתורגם בהוצאת עם עובד, וכמובן אריק מריה רמרק, הפציפיסט הגרמני של מלחמת העולם הראשונה, שהנאצים שרפו את ספריו בצוותא עם ספרי היהודים והליברלים והקומוניסטים.

      רק שקריין יותר התמקד בחוויית המלחמה, רמרק יותר עסק בהשתמעויותיה ופרייז'ר - בפליטיה ומעט גם בהרס שהמיטה על נפשם.

      קריין - מומלץ. גם פרייז'ר. לופתי מעיים.

        7/6/09 07:45:

      אצל רמארק קראו להם הדור האבוד. איך יקראו לנו...

      יש לי דמעות בגרון.

       

        6/6/09 13:13:

      צטט: שפי בוכניק 2009-06-05 23:09:22

      זה מה שקורה כשמעתיקים מוורד..

      קראתי את הטקסט כמה פעמים

      יוצאת ממנו בכל פעם עם משהו אחר

      לא יודעת איך ומאיפה להתחיל בתגובה

      אנסה מהפשוט

      נדהמת כל פעם מחדש מכתיבה הזאת שלך

      עם הלב בפרטים הקטנים

      הלוואי ותכתוב כך יותר

      אבל מזיכרונות כאלו שבאים עם חיוך

      מעכשיו רק הולכת ומסתבכת

      בקריאה הראשונה

      עד שהסתיים הפוסט כמעט ושכחתי

      שמתישהו שם בהתחלה אולי אמצע

      היה עוד מישהו שאיבד את חייו

      אולי כי התרגלנו שמחבל זה בהכרח אנושי

      אולי כי הוא התחיל

      בקריאה השנייה התעסקתי באנלוגיה

      איך יכול להיות שהמחבל היה רק "מחזה מלבב"

      בעוד המוות של העז הפך לי במעיים

      אולי כי העז לא בחרה למצוא את עצמה בלב מלחמה שלא שלה

      אולי כי המוות של העז היה מקרוב

      אולי כי לא התכוונתם ובטח שלא הייתם מוכנים

      אולי כי סבלה

      ואולי כי בהתחלה זה היה או הוא או אתה

      בשלישית חשבתי אם לי היה את האומץ

      זה קל להגיד

      ובחיות עוד יש את הזכות של "המתת חסד"

      אבל בקרוב, כשמסתכלים בלבן של העין

      לא יודעת אם היה לי את כוחות הנפש ללחוץ על ההדק

      לא כתבת אם זה באמת היה ה"דג השמן" שחיפשתם

      לא שזה כל כך חשוב, אבל נשארתי מסוקרנת

      <כתבתי את התגובה הזאת כבר שלוש פעמים

      אם זה לא עולה עכשיו אני מתפטרת> 

       

       

      כל מה שכתבת נכון,

      בגופת המחבל נתקלתי רק כשכבר היה מת. הירי לא נעשה מקרוב, ולא פנים אל פנים, רק את צלליתו ראיתי בחטף פעם אחת כשירה מהחלון לעברי. כשכן ראיתי אותו, כבר לא היתה התלבטות או צורך לעשות מעשה בעל משקל. עובדה מוגמרת, וצריך רק להתמודד עם עניין טכני (לכאורה) שלאחר המוות. 

      אני מדגיש שוב, שהוא יכול היה להכנע ולצאת חי. אבל הוא היה מנוי וגמור לעלות השמימה בסערה, ורצוי שיקח כמה מאיתנו איתו.

       

      וזה כן היה הוא.

       

        6/6/09 12:29:

      צטט: אלינוריגבי 2009-06-05 20:56:17

      צטט: אלינוריגבי 2009-06-05 20:55:26

      דווינצ'י זה מוקדש לך:

       

      In the Desert
       
      In the desert
      I saw a creature, naked, bestial

      Who, squatting upon the ground

      Held his heart in his hands

      And ate of it

         "? I said, "Is it good, friend

      It is bitter – bitter, he answered
      But I like it
      Because it is bitter

      And because it is my heart

       

       

      ושכחתי להוסיף שאת זה כתב בחור בשם סטפן קריין

       

      זה יפה.

      אני פעמים רבות משתמש בביטוי "לאכול לבבות" בהקשר דומה.

        5/6/09 23:46:

       

       

      ומהיכן זה לקוח?

       

       

        5/6/09 23:35:

      צטט: Clair De Lune 2009-06-05 22:47:44

      צטט: אלינוריגבי 2009-06-05 20:56:17

      צטט: אלינוריגבי 2009-06-05 20:55:26

      דווינצ'י זה מוקדש לך:

       

      In the Desert
       
      In the desert
      I saw a creature, naked, bestial

      Who, squatting upon the ground

      Held his heart in his hands

      And ate of it

         "? I said, "Is it good, friend

      It is bitter – bitter, he answered
      But I like it
      Because it is bitter

      And because it is my heart

       

       

      ושכחתי להוסיף שאת זה כתב בחור בשם סטפן קריין

       

       אפשר מילה על האיש?

      http://en.wikipedia.org/wiki/Stephen_Crane

       

        5/6/09 23:09:

      זה מה שקורה כשמעתיקים מוורד..

      קראתי את הטקסט כמה פעמים

      יוצאת ממנו בכל פעם עם משהו אחר

      לא יודעת איך ומאיפה להתחיל בתגובה

      אנסה מהפשוט

      נדהמת כל פעם מחדש מכתיבה הזאת שלך

      עם הלב בפרטים הקטנים

      הלוואי ותכתוב כך יותר

      אבל מזיכרונות כאלו שבאים עם חיוך

      מעכשיו רק הולכת ומסתבכת

      בקריאה הראשונה

      עד שהסתיים הפוסט כמעט ושכחתי

      שמתישהו שם בהתחלה אולי אמצע

      היה עוד מישהו שאיבד את חייו

      אולי כי התרגלנו שמחבל זה בהכרח אנושי

      אולי כי הוא התחיל

      בקריאה השנייה התעסקתי באנלוגיה

      איך יכול להיות שהמחבל היה רק "מחזה מלבב"

      בעוד המוות של העז הפך לי במעיים

      אולי כי העז לא בחרה למצוא את עצמה בלב מלחמה שלא שלה

      אולי כי המוות של העז היה מקרוב

      אולי כי לא התכוונתם ובטח שלא הייתם מוכנים

      אולי כי סבלה

      ואולי כי בהתחלה זה היה או הוא או אתה

      בשלישית חשבתי אם לי היה את האומץ

      זה קל להגיד

      ובחיות עוד יש את הזכות של "המתת חסד"

      אבל בקרוב, כשמסתכלים בלבן של העין

      לא יודעת אם היה לי את כוחות הנפש ללחוץ על ההדק

      לא כתבת אם זה באמת היה ה"דג השמן" שחיפשתם

      לא שזה כל כך חשוב, אבל נשארתי מסוקרנת

      <כתבתי את התגובה הזאת כבר שלוש פעמים

      אם זה לא עולה עכשיו אני מתפטרת> 
        5/6/09 22:47:

      צטט: אלינוריגבי 2009-06-05 20:56:17

      צטט: אלינוריגבי 2009-06-05 20:55:26

      דווינצ'י זה מוקדש לך:

       

      In the Desert
       
      In the desert
      I saw a creature, naked, bestial

      Who, squatting upon the ground

      Held his heart in his hands

      And ate of it

         "? I said, "Is it good, friend

      It is bitter – bitter, he answered
      But I like it
      Because it is bitter

      And because it is my heart

       

       

      ושכחתי להוסיף שאת זה כתב בחור בשם סטפן קריין

       

       אפשר מילה על האיש?

        5/6/09 22:38:
      לא פשוט...
        5/6/09 20:56:

      צטט: אלינוריגבי 2009-06-05 20:55:26

      דווינצ'י זה מוקדש לך:

       

      In the Desert
       
      In the desert
      I saw a creature, naked, bestial

      Who, squatting upon the ground

      Held his heart in his hands

      And ate of it

         "? I said, "Is it good, friend

      It is bitter – bitter, he answered
      But I like it
      Because it is bitter

      And because it is my heart

       

       

      ושכחתי להוסיף שאת זה כתב בחור בשם סטפן קריין

        5/6/09 20:55:

      דווינצ'י זה מוקדש לך:

       

      In the Desert
       
      In the desert
      I saw a creature, naked, bestial

      Who, squatting upon the ground

      Held his heart in his hands

      And ate of it

         "? I said, "Is it good, friend

      It is bitter – bitter, he answered
      But I like it
      Because it is bitter

      And because it is my heart

       

        5/6/09 15:38:

      צטט: נאוה נדה 2009-06-05 13:17:27

       

       

      סוג של עקדת יצחק

       

      ירושה חיים גורי

       

      האיל בא אחרון.
      ולא ידע אברהם כי הוא
      משיב לשאלת הילד,
      ראשית אונו בעת ימו ערב.

      נשא ראשו השב
      בראותו כי לא חלם חלום
      והמלאך ניצב-
      נשרה מאכלת מידו.

      הילד שהותר מאסוריו
      ראה את גב אביו.

      יצחק, כמסופר, לא הועלה קורבן.
      הוא חי ימים רבים,
      ראה בטוב, עד אור עיניו כהה.

      אבל את השעה ההיא הוא הוריש לצאצאיו.
      הם נולדים
      ומאכלת בליבם.

       

       

       

      אני דווקא נולדתי תמים ולא הייתי מודע לצדדים האפלים האלו- עד הצבא.

      אבל מאז - המאכלת עודה מאכלת.

        5/6/09 15:33:

      צטט: alfasin 2009-06-05 05:58:12

      מה זה שלושת התגובות האחרנות ?

       

       

      הזויות לגמרי...

       

       

      כל אחד מדבר מאיפה שזה נוגע בו וגם קונוטציות של שילוח השעיר לעזאזל הן בהחלט רלונטיות

      ויש שאומרים או רומזים שאינם יכולים להגיב קונקרטית, כמו: שחריתה, פיקטיבית, לקסיס, אהוד אמיר.

      אני פתוח לתגובות מכל הסוגים, אפילו חיכיתי לשמאלנים קיצונים וימנים מיליטנטים שיבואו לתקוף אותי, והם לא באו.

       

      פייר? התאכזבתי!

        5/6/09 15:25:

      צטט: דוכיפת לא אכפת 2009-06-04 23:11:39


      שעיר לעזאזל.

      העז המחורבנת שאמורה לעוף מהמצוק עם כל חטאינו.

      תחפש במרתף. אם תמצא גם את הפרה האדומה, נוכל להקים את בית המקדש.

       

       

      וגם לו מצאנו אחת כזאת, את מכירה כהן אחד טהור שראוי לשחוט את הפרה ולטהר את כל אלו שטומאו בטומאת המת?

       

      "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ עֹל"   ויקרא י"ט, ב'

       

      "הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל-נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא ... הוּא יִתְחַטָּא-בוֹ"   במדבר י"ט, י"א

        5/6/09 14:59:

      צטט: אלינוריגבי 2009-06-04 18:32:24

      דווינצ'י ! אני מחכה לך בגיהנום העזים !

       

      בברכה - אלינוריגבי, רבנית, לשעבר חברה בעז-א-דין(אל)קסאם, חובבת עזים.

       

      בתור אחת שרוכבת על עיזים כתחביב - אני בטוח שניפגש שם מתישהו.

      את באה לדפוק איזה שווארמה כבש?

        5/6/09 14:40:

      צטט: אהוד-אמיר 2009-06-04 12:59:28

      צטט: lexis 2009-06-03 00:26:28

      וואלה, רפאל, אין לי מושג מה יגידו לך פה המגיבים האחרים, איך בכלל אפשר להגיב על הטקסט, בעצמי היססתי אם בכלל אני צריכה להגיד משהו, אבל אני אומרת. אני שמחה שכתבת.

       

      גם אני שמח.

      (תבין, אני עכשיו עשרים שניות ארוכות מול המקלדת, וגם האצבעות שלי צפוף צפוף עליה, ואין לי מושג מה לכתוב, שלא יהיה בגדר מחמאה לפיסת הטקסט הנקיה והמהודקת הזו, שלופתת את המעיים ומעלה כל כך הרבה שאלות.)

       

      הסיפור הזה לא הכי נורא שהיה לי, לקח לי 15 שנה להוציא אותו מהבטן, וגם זה עם מינימום תחושות.

      את האחרים כנראה לא אוכל לתרגם למילים מוקלדות וערוכות בקפידה.

      קח לך את הזמן... דבר איתי בעוד כמה שנים.

        5/6/09 13:17:

      צטט: da vinci 2009-06-04 10:40:53

      צטט: r and r 2009-06-04 09:53:18


      איך קלה היד על ההדק לקחת  חיי אדם,

      והסצינה הקשה והרחמים הם על עז?

      היא היתה  עז של YELLOW?

       

       

       

      כשאתה מתאמן להתמודד עם מצבים מסויימים, אתה מגיב אוטומטית לפי התרגולת, אין לך זמן לחשוב, במיוחד כשוירים עליך.

      לאותו אדם היה מה שקוראים היום "דם על הידיים" - הוא לא היה עובר אורח תמים, מה גם שהיתה לו אפשרות להכנע  אך הפלישתי בחר ב"תמות נפשי עם ישראלים", המוות שלו היה מהיר, וללא יסורים ממושכים. ויחד עם זאת זה לא הופך את העניין לקל. אני לא שוכח שהיו לו ילדים קטנים ואשה ואמא.

       

      העז לא בחרה להקלע למצב זה, ובאופן סמלי ביותר היתה קורבן לאלימות האנושית (סוג של אוקסימורון לא? "אלימות אנושית") היא היתה חסרת אונים ותמימה. וגססה ביסורים. ובתת ההכרה - פעית עז מתחברת לנימי נפשו של אדם כמו בכי של תינוק.

      לכן אני חושב שקל יותר לקורא להזדהות עם יסוריה ומותה של העז מאשר עם מותו ודרכו של אותו איש. שאנחנו קראנו לו מחבל.

      והעז ההיא היתה שחורה, מאלו שרואים בציורי ארץ ישראל של פעם, כזו:

       

       

       

       

      סוג של עקדת יצחק

       

      ירושה \ חיים גורי

       

      האיל בא אחרון.
      ולא ידע אברהם כי הוא
      משיב לשאלת הילד,
      ראשית אונו בעת ימו ערב.

      נשא ראשו השב
      בראותו כי לא חלם חלום
      והמלאך ניצב-
      נשרה מאכלת מידו.

      הילד שהותר מאסוריו
      ראה את גב אביו.

      יצחק, כמסופר, לא הועלה קורבן.
      הוא חי ימים רבים,
      ראה בטוב, עד אור עיניו כהה.

      אבל את השעה ההיא הוא הוריש לצאצאיו.
      הם נולדים
      ומאכלת בליבם.

       

       

      צטט: שפי בוכניק 2009-06-05 11:04:53

      צטט: alfasin 2009-06-05 05:58:12

      מה זה שלושת התגובות האחרנות ?

       

       

      הזויות לגמרי...

       

      נירצ'ו, לא יפה!

       

      <אבל נכון>

       

      מה זה באמת? רק שמאלנים צמחונים כותבים ככה!

       

      אומרים שלש התגובות ולא שלושת...

      חחחחחחחחחח

        5/6/09 11:04:

      צטט: alfasin 2009-06-05 05:58:12

      מה זה שלושת התגובות האחרנות ?

       

       

      הזויות לגמרי...

       

      נירצ'ו, לא יפה!

       

      <אבל נכון>

        5/6/09 05:58:

      מה זה שלושת התגובות האחרנות ?

       

       

      הזויות לגמרי...


      שעיר לעזאזל.

      העז המחורבנת שאמורה לעוף מהמצוק עם כל חטאינו.

      תחפש במרתף. אם תמצא גם את הפרה האדומה, נוכל להקים את בית המקדש.

       

        4/6/09 18:32:

      דווינצ'י ! אני מחכה לך בגיהנום העזים !

       

      בברכה - אלינוריגבי, רבנית, לשעבר חברה בעז-א-דין(אל)קסאם, חובבת עזים.

        4/6/09 12:59:

      צטט: lexis 2009-06-03 00:26:28

      וואלה, רפאל, אין לי מושג מה יגידו לך פה המגיבים האחרים, איך בכלל אפשר להגיב על הטקסט, בעצמי היססתי אם בכלל אני צריכה להגיד משהו, אבל אני אומרת. אני שמחה שכתבת.

       

      גם אני שמח.

      (תבין, אני עכשיו עשרים שניות ארוכות מול המקלדת, וגם האצבעות שלי צפוף צפוף עליה, ואין לי מושג מה לכתוב, שלא יהיה בגדר מחמאה לפיסת הטקסט הנקיה והמהודקת הזו, שלופתת את המעיים ומעלה כל כך הרבה שאלות.)

        4/6/09 10:40:

      צטט: r and r 2009-06-04 09:53:18


      איך קלה היד על ההדק לקחת  חיי אדם,

      והסצינה הקשה והרחמים הם על עז?

      היא היתה  עז של YELLOW?

       

       

       

      כשאתה מתאמן להתמודד עם מצבים מסויימים, אתה מגיב אוטומטית לפי התרגולת, אין לך זמן לחשוב, במיוחד כשוירים עליך.

      לאותו אדם היה מה שקוראים היום "דם על הידיים" - הוא לא היה עובר אורח תמים, מה גם שהיתה לו אפשרות להכנע  אך הפלישתי בחר ב"תמות נפשי עם ישראלים", המוות שלו היה מהיר, וללא יסורים ממושכים. ויחד עם זאת זה לא הופך את העניין לקל. אני לא שוכח שהיו לו ילדים קטנים ואשה ואמא.

       

      העז לא בחרה להקלע למצב זה, ובאופן סמלי ביותר היתה קורבן לאלימות האנושית (סוג של אוקסימורון לא? "אלימות אנושית") היא היתה חסרת אונים ותמימה. וגססה ביסורים. ובתת ההכרה - פעית עז מתחברת לנימי נפשו של אדם כמו בכי של תינוק.

      לכן אני חושב שקל יותר לקורא להזדהות עם יסוריה ומותה של העז מאשר עם מותו ודרכו של אותו איש. שאנחנו קראנו לו מחבל.

      והעז ההיא היתה שחורה, מאלו שרואים בציורי ארץ ישראל של פעם, כזו:

       

       

        4/6/09 09:53:


      איך קלה היד על ההדק לקחת  חיי אדם,

      והסצינה הקשה והרחמים הם על עז?

      היא היתה  עז של YELLOW?

       

       

        3/6/09 23:33:

      תודה על השיעור.

       

        3/6/09 23:32:

      צטט: kruveet 2009-06-03 23:30:04

      צטט: da vinci 2009-06-03 23:12:18

       

      חסה?!

       

      אני לא אוכל את האוכל של האוכל.

       

      סתאאם.

      אני אומניבור, עם העדפה קלה לסטייקים.

      כן כן

      תגובה ידועה....

      אני רק מקפידה לא לאכול את האוכל של הכלב.


      אני מתביישת לשאול

      אבל מה זה אומניבור?

      לא אמרו לא הביישן למד?

       

      בעברית זה "אוכל כל"

      ובאנגלית , יותר נכון - לטינית זה:

      http://en.wikipedia.org/wiki/Omnivore

       

        3/6/09 23:30:

      צטט: da vinci 2009-06-03 23:12:18

       

      חסה?!

       

      אני לא אוכל את האוכל של האוכל.

       

      סתאאם.

      אני אומניבור, עם העדפה קלה לסטייקים.

      כן כן

      תגובה ידועה....

      אני רק מקפידה לא לאכול את האוכל של הכלב.


      אני מתביישת לשאול

      אבל מה זה אומניבור?

      לא אמרו לא הביישן למד?

        3/6/09 23:12:

      צטט: kruveet 2009-06-03 23:09:46

      צטט: da vinci 2009-06-03 23:05:49

      צטט: kruveet 2009-06-03 23:00:17

      לא יודעת אם הייתי קוראת לזה סיפור מרגש

      מה שכן,

      זה הופך קצת את המעיים.

      ולי זה הזכיר את ואלס עם באשיר.

       

      אני מבין שאת לא בעניין של שווארמה כבש. חבל!

      לא ממש.

      לא.

      אני צמחונית.

      חסה על חי

      וחיה על חסה.

      האמת - לא בדיוק על חסה....

      אבל מתה על סלט קיסר.

      ואתה?

       

       

      חסה?!

       

      אני לא אוכל את האוכל של האוכל.

       

      סתאאם.

      אני אומניבור, עם העדפה קלה לסטייקים.

        3/6/09 23:09:

      צטט: da vinci 2009-06-03 23:05:49

      צטט: kruveet 2009-06-03 23:00:17

      לא יודעת אם הייתי קוראת לזה סיפור מרגש

      מה שכן,

      זה הופך קצת את המעיים.

      ולי זה הזכיר את ואלס עם באשיר.

       

      אני מבין שאת לא בעניין של שווארמה כבש. חבל!

      לא ממש.

      לא.

      אני צמחונית.

      חסה על חי

      וחיה על חסה.

      האמת - לא בדיוק על חסה....

      אבל מתה על סלט קיסר.

      ואתה?

       

        3/6/09 23:05:

      צטט: kruveet 2009-06-03 23:00:17

      לא יודעת אם הייתי קוראת לזה סיפור מרגש

      מה שכן,

      זה הופך קצת את המעיים.

      ולי זה הזכיר את ואלס עם באשיר.

       

       

       

      אני מבין שאת לא בעניין של שווארמה כבש. חבל!

       

        3/6/09 23:00:

      לא יודעת אם הייתי קוראת לזה סיפור מרגש

      מה שכן,

      זה הופך קצת את המעיים.

      ולי זה הזכיר את ואלס עם באשיר.

       

       

        3/6/09 22:59:

      צטט: da vinci 2009-06-03 22:27:19

      צטט: אני השני 2009-06-03 18:37:27

      שפיות בתוך טירוף.

       

      חיי אדם מול חיי עז.

       

      מלחמה זה עצוב אבל חלק מהחיים.

       

      אם אלו המילואים שאתה עושה, עזוב תמכתב , יש לך זכות גדולה.

       

       

      סוף סוף מישהו מתייחס בתגובות לאנלוגיה הזו.

      הרוב שוכחים שהיה שם גם אדם, משפחה עם ילדים קטנים, ובית, וכולם נהרסו. 

       



      אלו מילואים שעשיתי אז. היום אני באמת זקן מדי לדברים האלו - אין מצב שאני יורד לכריעה עם שכפ"וד קרמי, נשק ומנשא עמוס ציוד - וקם לספר על זה.

      בשנים האחרונות אני על תקן "יועץ", ובקרוב גם זה לא - הראש שלי במקום לגמרי אחר.

       

      לתת עצות לאחרים זה תחביב ידוע שלי...   :-)

       

       

        3/6/09 22:55:

      צטט: da vinci 2009-06-03 22:31:05

      צטט: Clair De Lune 2009-06-03 19:36:52

      מאד יפה, וינצ'. מאד.

      (הזכרת לי את הסיפור של ס. יזהר, השבוי, עם תמונת הסוס המלחך עשב. הוא נשאר שליו למרות הזוועה.)

       

      הקונוטציה שלך והראש המעוות שלי לקחו אותי בתגובה לחצי הסוס הצמא של הברון מינכהאוזן. 

      (מה שמזכיר לי- שהגבתי לך על התמונה של " מדבר פאלי" לכי לראות...)

       

       

       

      נחתך בכוונה הראש?
        3/6/09 22:40:

      צטט: פאנג'ב 2009-06-03 22:33:51

      צטט: da vinci 2009-06-03 22:32:36

      צטט: פאנג'ב 2009-06-03 21:04:37

      תגיד, בגלל זה המונה עליזה והתמונה של הילד עם העז?

       

      אם יותם היה יודע חצי מהסיפור הזה- הוא לא היה מתקרב אליה בכלל.

       

      ומונה עליזה - זה בגלל הפרה חגית...

      (אל תשאל)

       

       

       והיום?

      מה יותר נוגע לך העז או האיש?

       

      את פני האיש כבר שכחתי. הוא ירה עלי קודם, זוכר?

      אבל אני זוכר את פני הילד שהיה בידי אימו כשיצאו מן הבית. הוא כבר לא זכה לחזור לשם, וגם לא לראות את אבא שלו.

      והעז, כרגיל, היתה קרבן לחטאי האנשים כולם, ולא בחרה למות מות קדושים.

        3/6/09 22:33:

      צטט: da vinci 2009-06-03 22:32:36

      צטט: פאנג'ב 2009-06-03 21:04:37

      תגיד, בגלל זה המונה עליזה והתמונה של הילד עם העז?

       

      אם יותם היה יודע חצי מהסיפור הזה- הוא לא היה מתקרב אליה בכלל.

       

      ומונה עליזה - זה בגלל הפרה חגית...

      (אל תשאל)

       

       

       והיום?

      מה יותר נוגע לך העז או האיש?

        3/6/09 22:32:

      צטט: פאנג'ב 2009-06-03 21:04:37

      תגיד, בגלל זה המונה עליזה והתמונה של הילד עם העז?

       

      אם יותם היה יודע חצי מהסיפור הזה- הוא לא היה מתקרב אליה בכלל.

       

      ומונה עליזה - זה בגלל הפרה חגית...

      (אל תשאל)

       

        3/6/09 22:31:

      צטט: Clair De Lune 2009-06-03 19:36:52

      מאד יפה, וינצ'. מאד.

      (הזכרת לי את הסיפור של ס. יזהר, השבוי, עם תמונת הסוס המלחך עשב. הוא נשאר שליו למרות הזוועה.)

       

      הקונוטציה שלך והראש המעוות שלי לקחו אותי בתגובה לחצי הסוס הצמא של הברון מינכהאוזן. 

      (מה שמזכיר לי- שהגבתי לך על התמונה של " מדבר פאלי" לכי לראות...)

       

        3/6/09 22:27:

      צטט: אני השני 2009-06-03 18:37:27

      שפיות בתוך טירוף.

       

      חיי אדם מול חיי עז.

       

      מלחמה זה עצוב אבל חלק מהחיים.

       

      אם אלו המילואים שאתה עושה, עזוב תמכתב , יש לך זכות גדולה.

       

       

      סוף סוף מישהו מתייחס בתגובות לאנלוגיה הזו.

      הרוב שוכחים שהיה שם גם אדם, משפחה עם ילדים קטנים, ובית, וכולם נהרסו. 

       



      אלו מילואים שעשיתי אז. היום אני באמת זקן מדי לדברים האלו - אין מצב שאני יורד לכריעה עם שכפ"וד קרמי, נשק ומנשא עמוס ציוד - וקם לספר על זה.

      בשנים האחרונות אני על תקן "יועץ", ובקרוב גם זה לא - הראש שלי במקום לגמרי אחר.

        3/6/09 21:04:
      תגיד, בגלל זה המונה עליזה והתמונה של הילד עם העז?
        3/6/09 19:36:

      מאד יפה, וינצ'. מאד.

      (הזכרת לי את הסיפור של ס. יזהר, השבוי, עם תמונת הסוס המלחך עשב. הוא נשאר שליו למרות הזוועה.)

        3/6/09 18:37:

      שפיות בתוך טירוף.

       

      חיי אדם מול חיי עז.

       

      מלחמה זה עצוב אבל חלק מהחיים.

       

      אם אלו המילואים שאתה עושה, עזוב תמכתב , יש לך זכות גדולה.

       

        3/6/09 16:27:

      צטט: אדם לב ארי 2009-06-03 11:53:38

      במלחמה כולנו מפסידים.

       

      שהשלום כבר יבוא.

       

       

      בקרב הזה 2:0 לטובתנו.

      בעצם 4:0 אם מחשיבים את חלקת הקישואים והבית.

       

      אבל במובן מסויים העז הזו חיה עדיין, אפילו שתוחלת החיים של עיזים לא מתקרבת אפילו ל 15 שנה.

        3/6/09 16:05:

      צטט: ranbo3 2009-06-03 10:20:37


      באופן קבוע אני לא מקשיב לאזהרות שלך, ובאופן קבוע אני מצטער על זה אח"כ .

       

      גם אני באופן קבוע לא מקשיב  לאזהרות של עצמי. לרוב אני מצטער.

        3/6/09 16:04:

      צטט: אוסטרליה 2009-06-03 09:03:47

      רפוש' כותב יפה שאפו

      אבל לא קרה לי שום דבר

      ואני עם בגט בבטן*

       

      חכי ללילה.

        3/6/09 16:03:

      צטט: alfasin 2009-06-03 00:57:42

      חזק מאוד !

      מזכיר לי בכתיבה משהו ישן של דיוויד גרוסמן

       

      כן, זה ארוע מלפני 15 שנה.

      תודה.

        3/6/09 15:01:

      טוב, לפחות שלחו לך תעודת הערכה...
        3/6/09 12:06:

      צטט: da vinci 2009-06-03 12:03:01

      צטט: lexis 2009-06-03 00:26:28

      וואלה, רפאל, אין לי מושג מה יגידו לך פה המגיבים האחרים, איך בכלל אפשר להגיב על הטקסט, בעצמי היססתי אם בכלל אני צריכה להגיד משהו, אבל אני אומרת. אני שמחה שכתבת.

       

       

      כתבתי את זה כבר יותר ממאה פעם. רק שהפעם האצבעות שלי עמדו קרוב יותר למקלדת.

       

       

      מכירה את זה.

       

        3/6/09 12:03:

      צטט: שחריתה 2009-06-03 00:30:25

      באמת התאמצתי, אבל או שאני נורא עייפה או שלא יודעת.

       

       

      אני כבר מותש. וגם אני לא יודע.
        3/6/09 12:03:

      צטט: lexis 2009-06-03 00:26:28

      וואלה, רפאל, אין לי מושג מה יגידו לך פה המגיבים האחרים, איך בכלל אפשר להגיב על הטקסט, בעצמי היססתי אם בכלל אני צריכה להגיד משהו, אבל אני אומרת. אני שמחה שכתבת.

       

       

      כתבתי את זה כבר יותר ממאה פעם. רק שהפעם האצבעות שלי עמדו קרוב יותר למקלדת.

       

       

        3/6/09 12:02:

      צטט: פסיכית על 2009-06-03 00:15:21

      אמיתי ולא אמיתי,

      מפחיד ומרתק,

      מזעזע ומדהימ,

      מכוער ויפה.

      הכל.

       

       


      משום מה כשמגיעים לקטע של העז זה נראה פתאום הזוי ומומצא.

      ומה לגבי ההוא שמת שם, והמשפחה שלו, והבית שלהם... לזה כבר התרגלנו, אבל לא לסיפורי עיזים.

       

       

        3/6/09 12:01:
      ...
        3/6/09 12:00:

      צטט: la nina 2009-06-03 00:13:39

      חזק מאוד, נשמה.

      מזעזע ביובש הענייני שלו, עם הפריצות הקטנות של הרגש. ככה זה, הא?

       

      איזה רגש?!

      אין כאן שום רגש. הכל סתם, תאור עובדתי ויבש. אני אין לי רגשות בכלל.

        3/6/09 11:53:

      במלחמה כולנו מפסידים.

       

      שהשלום כבר יבוא.

        3/6/09 10:20:

      באופן קבוע אני לא מקשיב לאזהרות שלך, ובאופן קבוע אני מצטער על זה אח"כ .
        3/6/09 09:26:

      מעולה!!!

      <על זה מקבלים הטבות במילואים? :>

        3/6/09 09:03:

      רפוש' כותב יפה שאפו

      אבל לא קרה לי שום דבר

      ואני עם בגט בבטן*

        3/6/09 00:57:

      חזק מאוד !

      מזכיר לי בכתיבה משהו ישן של דיוויד גרוסמן

        3/6/09 00:30:
      באמת התאמצתי, אבל או שאני נורא עייפה או שלא יודעת.
        3/6/09 00:26:
      וואלה, רפאל, אין לי מושג מה יגידו לך פה המגיבים האחרים, איך בכלל אפשר להגיב על הטקסט, בעצמי היססתי אם בכלל אני צריכה להגיד משהו, אבל אני אומרת. אני שמחה שכתבת.
        3/6/09 00:15:

      אמיתי ולא אמיתי,

      מפחיד ומרתק,

      מזעזע ומדהימ,

      מכוער ויפה.

      הכל.

        3/6/09 00:13:

      חזק מאוד, נשמה.

      מזעזע ביובש הענייני שלו, עם הפריצות הקטנות של הרגש. ככה זה, הא?

      פרופיל

      da vinci
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון