הם היו חלק מחיי חברות אמיתית נתינה שאינה תלויה בדבר אני זוכרת ימים של פשטות ועונג כשהיינו חוזרים בלילה מתיישבים במטבח ביתי הקטן בית חם שהדלת היתה תמיד פתוחה לכל אדם היה לנו חדר וחצי 7 נפשות ולמרות זאת היינו יושבים על הריצפה כי לא היה איפה לשבת מכינים כוס קפה שחור מפטפטים וצוחקים לא היה שיקול מיני לא אינטרסנטי זו היתה חברות טהורה
והיום כשאני מנסה לבחור חברים מודה אני שקשה לי מעטים הם החברים האמיתיים החפים מכל אינטרס מתקרבת אני אליהם מעניקה את ליבי ונפשי דואגת מפרגנת מגלה רגישות יתר וככל שאני מעניקה אני מרגישה שישנה פחות התייחסות זה כ"כ ברור שאני שם בשבילם הרי אני תמיד אהיה החברה הטובה ידידת הנפש שלא צריך להתאמץ ולכן פתאום, "עסוקים" "עייפים" מי היה מעז לומר לחבר "אני עייפה" "עסוקה" לא אעיז לסרב לבקשת עזרה של חבר גם אם קשה לי ואולי עלי ללמוד איך להפסיק "לרצות" את כל העולם? אבל בכך כבר לא אהיה מי שאני קשה לי לשנות דרכי כי אני עושה זאת באהבה או שאולי לא מצאתי חברים אמיתיים? |