בנעורינו הלבנים, עם הדגדוג הנשי הראשון שמפציע בשיפולי הבטן שלנו, פורס לו כנפיים האגו הנשי, מנער את נוצותיו החדשות ומפציע בשמי חיינו כמו צפלין חגיגי.

הנשיות שזולגת לתוך חמוקיים ראשונים נותנת אישור להמראה ראשונה. בטיסת הבכורה נחרץ אם האגו שלנו יגיע ליעדו או ייכנע לניצוץ אקראי ויעלה לנצח בלהבות בשדה נידח בניו ג'רזי.

הנער הראשון שרטטנו לקראתו מכתיב לספינת האוויר השברירית שלנו את מסלול הטיסה. כמו שוליית הצייד הוא מריח אותנו מתוך אינסטינקט רדום. הוא יודע להריח פחד של טרף קל וחרד בדיוק כמו שהוא יודע להריח בחוטמו המנומש טורפת על שמתחממת בשמש ומלקקת את פרוותה הנוצצת.

האגו החלבי שלנו מרחף באוויר, גולש על רוחות סוערות  ומתביית על כיוון. לוותר על הכנפיים, לקרטע כמו דודו לקראת הצייד בחוטם מושפל, לרחרח את רגליו, להתהפך מעדנות ולחשוף בטן רגישה ובתולית או לצלול לקראתו גמישות וחזקות, לחשוף טפרים צחורים , לפרק אותו מנשקו ולהתגלגל איתו בחדווה בשמיים הכחולים?

הכניעה הראשונה תלווה אותנו הלאה. הפחד יבוא איתנו לכל מפגש והם , בחושים של מוהיקני יידעו שיש כאן בטן רכה,  מוכנה לטומאהוק שלהם.

טיסת הבכורה של האגו שלי הייתה על ההינדנברג. הוא עלה בלהבות ולא השלים את מסע הבכורה.

20 שנה אחרי, ביקרתי בשדה ההתרסקות. צילומי השחור לבן של סנסציית נעוריי השכיחו ממני כמה יפה היה השדה. אבל הצייד זב החוטם היה עדיין שם. מסביבו אין ספור שברי כלי טייס - דאונים, טיסנים, עפיפונים ובלונים פורחים. הוא חייך אלי בשיניים צהובות. ניגב במטלית מטונפת את כתמי השמן מידיו וגירד את זיפי פניו.

חזרת, הוא אמר וגירד את ישבנו ביסודיות של קצב רומני.

לא טונטו יקירי, אני לא נשארת אני כבר עפה, אמרתי. לקחתי 7 צעדים אחורה, פרסתי מוטת כנפיים מפוארת, המראתי ובשנייה האחרונה השארתי מנחת פרידה על פדחתו המקלישה.

אני דואה עכשיו בזרמים החמים. השמיים כחולים וריקים. מרחוק ציפור נוסקת לקראתי.

בולבול או דוכיפת?

מוקדש באהבה לאורי רביץ שסידר לי את הנוצות מחדש