הברווזים באגם היו שגרת חייו המבורכת. מאז שנפטרה אשתו היה המסלול היומי שלו קבוע, ותמיד כלל את האגם. היה יושב על הספסל, מביט במים השלווים, ברוח המניעה את העשב על הגדה גלים גלים, מתמסר אל הלבד ואל השקט. מנסה לא להתעמת עם חייו כמו שהינם, כמו שהיו. כשתמה השעה שהקדיש לבהיה באגם היה קם, פוסע לאיטו אל הגדה, שולף את שקית הניילון המהוהה מכיס מקטורנו האפור ובוצע פיסות קטנות של לחם. התבונן, באדישות כמעט, אל הברווזים המתקבצים סביבו, רבים על כל פרור, כאילו אתמול לא היה כאן. כאילו מחר לא ישוב. שום דבר לא הפר את שגרת טיולו לאגם. שמר עליה באדיקות, מסרב לשנות את מסלולו כהוא זה. נאחז בשגרה כאילו היא היא תמצית חייו, וכל שינוי, טומן בחובו התבוננות, פנימה וחזרה אל העבר שרודף אותו. . היה בוקר יפה במיוחד באותו יום. השמש חיממה קלות את האדמה. סימני החורף האחרונים נעלמו, ונראה כאילו כל הטבע עוטף את האגם וניעור שוב לחיים. כל היקום שסבב את חליפתו האפורה פורח, מציב אותו בולט לעין כל בחורף השורר בבגדיו, בתוכו. בעודו בוצע את הלחם שהביא איתו הרגיש חבטה ברגלו. הוא הסתובב בהפתעה ובכעס רק כדי לגלות שמולו ניצבת, נבוכה מעט, ילדה שחיוכה כמו השתלב באביב באופן מושלם. היא התנצלה. זו לה הפעם הראשונה על שפת האגם, והסביבה עדיין זרה לה. המקל הלבן שתמיד מוביל אותה בבטחה הכזיב הפעם. . נסתה לדובב אותו, לחפות על אי הנעימות שגרמה לו, אך הוא בשלו. מעדיף להסתגר בחורפו האפור, בקונכיית חייו. רק חיוכה מנע ממנו לנזוף בה על שהחרידה אותו משלוותו. ביום למחרת, באותה השעה בדיוק, עמד שוב על שפת האגם, כשחש את אותה החבטה מאתמול. הוא ניסה שוב לכעוס עליה. הוא רצה לכעוס עליה. היא שמפרה כך את שגרת חייו, אבל לא יכול היה. כשפתח את פיו לנזוף בה נתקל מבטו שוב בעיניה אטומות המבט ובחיוכה הממיס. . היא התנצלה, מפליגה בדבריה על היותו בר מזל שכך הוא יכול לבוא לכאן בכל יום לראות את הברווזים ולהאכיל אותם. הוא בתמורה, ענה לה שברת המזל זו היא, שבזכות עיוורונה אין היא יכולה לראות את עוולות העולם, את הרוע שנמצא בכל פינה ושעשה את חייו כל כך אומללים. ככל שהפליג בתיאוריו את הדברים שעוורונה מונע ממנה לראות, כך נתכרכמו פניה והלכו. עד שאחזה בידו בכוח וציוותה עליו להפסיק. ביקשה שיספר לה על הברווזים, אבל הוא שלא יכול היה לשאת את האופטימיות שלה, מלמל ברכת פרידה והלך. . עד ליום הבא. גילה להפתעתו שהוא בעצם ממתין לאותה חבטה ברגל, לדיאלוג עם בת שיחו הקטנה. עכשיו, משסיים לשפוך בפניה את מר ליבו, נעתר לספר לה על הברווזים. הוא תיאר לה את מעופם, את התקבצותם לידם כדי לאכול את הלחם, נותן לה פיסת לחם ומתאר לה את הברווז שתפס אותה. את כנפיו, את נוצותיו את מקורו. "תודה לך", אמרה. "אני יכולה עכשיו לשמוע את הצבעים שלהם, בזכותך". . פגישותיהם הפכו לשגרת יומו החדשה. היו מאכילים יחדיו את הברווזים. הוא היה עיניה והיא היתה לבו הרחב. לאט לאט התקלף מציפוי האבן שאטם אותו עם השנים. היה מפליג בזכרונותיו אל ימי נערותו, אל אשתו המנוחה, שהיתה אהבתו הגדולה, ונפטרה לפני שנים רבות. והיא. היא היתה מביאה את ספרי הברייל שלה ומקריאה לו מדי יום פרק חדש מהספר שלה. העונות התחלפו, בזו אחר זו, היא בגרה והוא הזדקן. ממשיך להשמיע לה את צבעי הטבע שעל שפת האגם, מקשיב מבעד למכשיר השמיעה שלו לקול הפעמונים שלה המקריא לו סיפורים שלקחו אותו למחוזות רחוקים. מתבונן באצבעותיה החלקות המשייטות על פני הדפים. אצבעותיה שרואות את המילים, המילים שפתחו את ליבו. נדמה היה לו שהאבנים שהשאיר על שפת האגם, בזכותה, זוקפות ולו במעט את גבו השחוח. . היה זה יום אפור במיוחד. היא ספרה את צעדיה, ממתינה לאותה חבטה יומית ברגלו הגרומה. בתחילה חשבה שהתבלבלה. ניסתה צעד נוסף. מניעה את מקלה אנה ואנה. האם הוא מהתל בה? קראה בשמו, מגששת את דרכה באפלה, מחפשת. עד שנתקל המקל שלה בחפץ שהיה מונח על האדמה. התכופפה. בין חלוקי הנחל היה מונח דף מחורר שעטף חפץ שבתחילה לא ידעה מהו. היא המשיכה למשש עד שזיהתה את מכשיר השמיעה שלו. ידיה גששו על פני הנייר, עוברות על פני החורים הכתובים באי סדר, בכתב עילג. קודם הבינו את הכתוב אצבעותיה, שלאט לאט העבירו את המסר לאפלת ראשה: "היי שלום ידידתי" היה כתוב שם "זה כדי שתוכלי להמשיך ולשמוע את הצבעים". |