העיר עוד מתנהלת בעצלתיים של בוקר, ואני נכנס, מנומנם, לבית קפה.

גל של ריח מדהים של קפה טחון, תוקף את הנחירים, אפילו האישונים מתחילים להתרחב.

בית קפה קטן. כמעט עתיק. ארבע שולחנות ודלפקון

הוא הקבוע שלי.

כל אלה ששותים בשעות האלה, כמעט קבועים.

"חברי הפרלמנט"- זה השם שלהם.

רואה חשבון , סוכנת נסיעות,שני עמילי מכס, בנקאית,בעל חנות לחלקי חילוף, קצין בקבע, ושני עורכי דין

את חברי הפרלמנט לא שואלים מה הם רוצים לשתות.

לכל אחד יש הפייבוריט שלו, והוא מקבל אותו בלי לבקש.

שלי- למי שמתעניין- חזק בלי קצף

חברי הפרלמנט מנהלים שיחה בצורה מאוד מעניינת.

כל אחד מהם, מחזיק בחלק של העיתון, "וזורק" לחלל האוויר משפטים שקשורים (איכשהו) לכתבה שהוא קורא.

אין קשר לוגי בין כל המשפטים, אבל השיחה זורמת

הופה.

נכנסת צעירה ממהרת, יפה ודי מעורטלת

הצעירה מבקשת שיכינו לה- מהר- "קפה לקחת".

רואה החשבון מזדקף לרגע. מניח את העיתון, ובוחן את הצעירה במבטו.

הנה - כבר מגיעה הבדיחה הקבועה שלו  "מה יש לך למהר על הבוקר, מי רודף אחרייך?"

הצעירה מחייכת בנימוס, ויוצאת.

הוא חוזר אל העיתון.

שמונה בבוקר.

כולם מהנהנים אחד לשני לשלום, ונעלמים.

עוד יום של טירוף מתחיל.