לא רציתי לראות אותך, אז קיבעתי את מבטי בנקודה מולי והאצתי את קצב הליכתי. כולנו משקרים לעצמנו שאנחנו מצליחים לשקר לאחרים כל הזמן, אין כאן כל חידוש. כשקראת בשמי בפעם השנייה כבר לא הייתה לי ברירה.

יפה לך קצר. הארוך היה נכנס לי לאוזן, ולפעמים גורם לך להיראות פרועה משהיית. את נראית קטנה ומטופחת, קוקטית משהו, וכל מי שמצליחה להיראות מטופחת בסנדלי "שורש" ראוה למלוא ההערכה. הפנים שלך התעגלו קצת, וזה משווה לך מראה רך. משהו בעיניים בולט יותר. בכית. לא עכשיו, לא, מתישהו, בשש השנים האלה, מתישהו בכית. בכי אמתי, כזה שאחריו כבר לא יכול היה להיות אחרת, ומשהו אחר נוצץ מהעיניים שלך. במקום כל זה אמרתי שאת נראית טוב. יותר מקובל, לדעתי. 

ואז דיברנו שטויות. הא ודא, אומרים. אמרת שאת לומדת זה וזה ואני סיפרתי שאני לומד את ההוא וההיא, עשינו השוואה בין מרצים, קבענו להפגש מתישהו והלכת.

את עדיין משתמשת באותו דאודורנט. יש לו ריח מאוד מוכר, מאוד קרוב, מאוד נבדל, יש לו ריח של סקס. זאת אומרת, לא, לא באמת. יש לו ריח שמתקשר לי בראש לסקס. לשער ארוך באוזן.

מצחיק, לא חשבתי עלייך.

ככה זה אשמה.