לאבא של שריתה היה חשוב שהם לא יפסיקו להתנהג כמו בני תרבות. הוא הזמין אותם לשעה שמונה לקפה ומאפה, לפני הפגישה ברבנות שנקבעה לתשע ושלושים בבוקר. יצא שהם חיכו לו בבית הקפה "עדית" באבן גבירול, וכשהוא בא, התנצל על בעיית החניה וסיפר כמה פעמים הקיף את המקום לפני שפנה למגרש בתשלום. צרור המפתחות העמוס שלו הושלך על השולחן, ובקול רם הוא קרא למלצרית המבוגרת, שהסתמכה על הזיכרון ולא רשמה את פרטי ההזמנה.

משה היה רגוע. כבר בחמש בבוקר הוא לקח משהו להרגעה. בשש קמה אמא שלו לגהץ לו חולצה לבנה, ואמרה לו מספר מילים להפיג את החרדה כי היא טובה בזה ובשבע הוא לקח ליתר ביטחון עוד חצי כדור.

שריתה הרימה את עיניה וראתה את העננים הנחמדים שהיו תלויים בשמים. הם היו תְפוחים, לבנים ועבים. היא חשבה שאולי בגלל זה קוראים להם עבים, כי הם שמנמנים ומרוצים. אחר כך הסתכלה על סימן השפתון שיצרה על כוס הקפה. חצי נשיקה. חצי שושנה ורודה. חצי הזוג הוא אישה. החצי השני הוא משה, שהולך תכף להיות בעלה לשעבר, וכרגע הוא מקשיב לאבא שלה, אולי בפעם האחרונה, שזאת תהיה הקלה עבורו. והיא מעתה והלאה תצטרך שוב לנדוד בראש כשאבא שלה ישא הרצאות באוזניה שהן חלונות עם זגוגית כפולה.

על קפה ומאפה הם מתעלמים ממנה, ולא ראו איך היא לבושה נחמד ובטעם. והארנק בצבע של הנעליים, והיא מצאה אותו במקרה בחנות בגן העיר. והשמלה הפרחונית מרובת צבעים, אבל יש בה גם בדיוק את אותו גוון של ירוק בקבוק, וגבר לא יכול לשים לב לכאלה פרטים. אבל היא בכל זאת נאנחה בסיפוק, כי יש לה נחת מדברים כאלה.

הם נאלצו למהר בסופו של דבר בהליכה רגלית, על פסים צרים של מדרכות שמכוניות חונות על חציין ותחת פיקוסים שחדלו מהפוטוסינתיזה שלהם והתרגלו לפיח התנועה. ומזל שאין להם ילדים, כי עכשיו היה הכל הרבה יותר מסובך. אבל אולי אם היתה נכנסת להיריון, הם היו מסתובבים במעגל חדש, שהיה מוליך אותם קדימה בספירלה של החיים. ורק שנתיים הם החזיקו מעמד ולא נסדקו, על אף שהיו דקיקים ושקופים להחריד.

הרב ישב גבוה והסתכל בהם מתחת לגביני שיבה, שפה ושם הציצו מהם שערות שחורות. הוא רצה להעביר להם את חומרת הרגע, את האל-חזוריות שלו, קולו היה מתרה ומאיים. האם הם ראויים לקחת אחריות על החיים שלהם? מסוגלים להבין מה עומד כאן על הפרק?

משה היה חיוור, שריתה היתה סמוקה. אבא שלה ישב על ספסל המתנה בחוץ ודיבר בטלפון הסלולרי עם מישהו בשם שעיה. כנראה ששעיה דיבר בכעס צפוף כי האב לא הפסיק לנסות להגיד לו משהו ללא הצלחה, הוא אמר: "שעיה...שעיה... תקשיב לי, שעיה..." אבל כלום לא עזר.

והם עמדו שם וחיכו שיסיים. גרושים טריים. הלכו שלושתם בשתיקה לעבר כיכר רבין, והנה בדוד המלך, פרח עץ צאלון, ומחצר מטופחת עלה ריח יסמין. ושריתה הלכה בין שני הגברים של חייה.

וכשהגיעו כמעט לכיכר, היא רצה לפניהם והגיעה למזרקה. מי הבריכה היו אפורים ופה ושם הציצו מהם קנים של גומא. שריתה השילה את נעליה בצבע ירוק בקבוק, ישבה על מעקה הבריכה, העבירה את שתי רגליה לצד השני וטבלה אותן בתוך המים. היא נעמדה מול הגברים המופתעים. ארנקה החדש היה תלוי גבוה על זרועה. היא חפנה בכפות ידיה מים והתיזה אותם לשמים. היא עשתה זאת שוב ושוב, וכל אותו זמן היא צחקה וצחקה.