הרי מתקיימת בקרבנו ליגת החסינים, החסינות אש, שוברי הלבבות, המצליחנים,נושאי דגל הפוליטיקלי קורקט, הפוזאים לסוגם, היפיפיות המתפתלות. כאילו מה, כל פוסט צריך לחצוב בלהבות? או להתיימר לגלות אמת נסתרת על היקום, או על סודות ההצלחה במכירות? או ליריקה ארוזה בבלוג שאולה?

או  חלילה איפה, מלהביע רגש נקלה בעיניים ציניות של "משמעות" תל אביבית מהוהה עד זוב T שירט?

זהו שלא. מי שמכיר אותי יודע. מי שמרגישה אותי כבר מזמן יודעת. פוזות OUT. כנות IN.

גם הפעם, ככה בא לי. בדיוק ככה. שיהיה לי אותו. שיהיה לו אותי, אבל קודם כל שיהיה לו איתי, מה שלא היה לו דומה ומה שלי לא היה קודם לפניו. 

אתה, "תן לי גיבוי", תשמור עלי, תילחם איתי, הילחם בשבילי. אפילו מולי.

אתה חבר שלי, לא?

(גילוי נאות, השיר הבזיק באישונים הכרוכים בעור התוף העדין שלי, כפי שבאו לי מדוייק מאצל אחד מחברי הקפה, אחד הגברים היותר שווים כאן, אגב)

Stand by me