http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3720715,00.html
למעשה, החוק אוסר לציין את "הנכבה": את שאירע לעם הערבי הפלסטיני ב- 1948
כשקראתי על החוק, נזכרתי באותן חלליות זמן מסרטי מדע בדיוני שמסוגלות לשנות את העבר ולהכתיב את העתיד. לרגע חשבתי שאנחנו באותו כוכב מסרטו הנפלא של ז'אן לוק גודאר (Alphaville) בו מחשב מרכזי (Alpha 60) אוסר מחשבה חופשית ורעיונות אינדוודואליסטיים. באותו כוכב, נתינים שבטעות מגלים רגשות (בכי או צחוק למשל) מתוחקרים ולאחר מכן מוצאים להורג.
האיסור על ציון מילת ה "נ" (ותסלחו לי, אבל אני אמנע מלהזכיר את המילה ההיא מחשש לעבור על החוק) לא רק מהווה פגיעה בחופש הביטוי, אלא גם מציב אתגר לא קטן בפני הטכנולוגיות של דורנו: להמציא מכשיר משוכלל דיו לאיתור המחשבות האסורות שמתרוצצות להן בראשים מזוקנים עטויי כאפיות.
את ההסטוריה החוק הזה – וגם אף חוק אחר – לא יצליח לשנות. התושבים הערבים הפלסטינים לא החליטו בשנת 1948 לצאת לקמפינג בירדן או בלבנון, ולחיות שם במחנות פליטים 61 שנה. הם גורשו מפה (וביניהם חלק לא קטן ממשפחתי שלי) על ידי ארגונים כמו הפלמ"ח וההגנה. חיי המשפחות האלה השתנו לאין ערוך מאז. את הסיפורים על אותו יום סיפרה לי – באופן מפתיע, בלי טיפה של כעס - סבתי זכרונה לברכה ואני אספר אותו לילדי ולנכדי.
כך, כלאחר יד, מבטל חבר כנסת שראש מפלגתו חשוד בפלילין עקרון חוקתי כחופש הביטוי ואף עקרונות בסיסיים אחרים כגון היסוד העובדתי (Actus Reus) וקובע שניתן להרשיע אנשים על סמך מחשבות אסורות.
מה שמצער הוא, שחוק זה הוא עוד נקודה שחורה – נַכְּבָּובית שחורה אם תרצו – בקרע שהולך ומעמיק בין המדינה הזאת למיעוט הערבי שחי בתוכה. המדינה אולי מוכנה לקבל את תושביה הערבים כפרטים – אבל לא כקולקטיב בעל תודעה הסטורית או נרטיב שונה מהנרטיב שהיא מנסה בכוח לכפות. כך, הם מצופים לשכוח את ההסטוריה הפרטית שלהם ושל משפחותיהם, להזכר בגבורת "חיילנו" במלחמת השחרור, ולשיר בחדווה את ההמנון על נפש היהודי ההומיה. אחרת, נאמנותם מוטלתם בספק.
לפני קצת יותר משנה, התנצלה ממשלת אוסטרליה בפומבי בפני האוכלוסיה האבורגינית הילידה. בארה"ב מזה זמן רב מוענקת לאמריקאיים הילידים אוטונומיה תרבותית ואף זכויות יתר במספר תחומים. בישראל, לעומת זאת, מנסים ממש להכתיב הסטוריה חדשה ולכפות אותה בחוק על האוכלוסיה האנדגינית.
אני, אתם שואלים? אני לילדים שלי אספר הכל. אני אספר להם על עם אחד שעבר רדיפה אתנית ורצח עם באירופה – בנקודת שפל שהוכיחה לכולנו לאיזה רוע האנושות מסוגלת. באותה נשימה, אני גם אספר להם – כמו סבתי, בלי טיפה של כעס – את סיפורו של עם שני, עמם שלהם שהוא גם סיפור משפחתם המורחבת שחלקים ממנה חיים כיום בכל אחת מיבשות תבל.
אני מקווה שעד אז המדינה שלנו תעבור כברת דרך מספיק ארוכה, שהם לא יבינו על מה אני מדבר בכלל. |